בחלל של גלריה ורטהימר בנמל תל אביב, תלויים עכשיו ציוריו / תמונותיו של האמן דניאל רימר. האור שנשפך עליהם אינו פונקציה טבעית – הוא תוצר של בנייה ארכיטקטונית סיזיפית. בתערוכת היחיד החדשה שלו 'מוזר מכל חלום" הצלם דניאל רימר אינו מסתפק בתיעוד המציאות; הוא מחלץ אותה מהאין-סוף של החושך בעזרת מכחול של אור. בשיחה מרתקת שקיימתי איתו, נחשף המעבר הדרמטי שעבר: מאיש הפקות קולנוע בלונדון ובהוליווד, לאמן שמוצא את הנשגב בתוך צינור ביוב חלוד
איתן אלחדז ברק
הַמּוֹרֶשֶׁת שֶׁל גִ'ים הֶנְסוֹן: מִמַּפְעִיל בֻּבּוֹת לִמְפַסֵּל בְּאוֹר
קשה להפריד את העין של רימר מהקריירה המוקדמת שלו. בלונדון הוא עבד לצדו של ג'ים הנסון, היוצר האגדי של ה"חבובות", על פרויקטים איקוניים כמו "צבי הנינג'ה" והסדרה "The Storyteller". למרות שעסק אז בצד הלוגיסטי והתקציבי, נראה שהיכולת להפיח חיים בדומם חלחלה פנימה. אם הנסון נתן חיים לבובות באמצעות חוטים וכפפות, רימר עושה זאת היום באמצעות פוטונים.
"הגעתי לצילום מעולם הקולנוע," הוא מספר, "והקורונה הייתה הרגע שבו הכל נעצר". באותם ימי סגר, כשהעולם הפיזי הצטמצם לדלת אמות, רימר גילה את המאסטר האמריקאי הרולד רוס ממנו למד בזום את טכניקת ה-Light Painting. זוהי טכניקה של נזירות מודרנית: חדר חשוך לחלוטין, חשיפה ארוכה, ופנס קטן שמשמש כמכחול. כל דימוי הוא "איחוי" של כ-50 שכבות אור שונות, תהליך שגורם לצילום להיראות כציור שמן קלאסי בסגנון הבארוק.
הַמֶּרֶד בַּסּוּרֵיאָלִיזְם: דֶּה קִירִיקוֹ וְהַתּוֹדָעָה הָעֵרָה
למרות שהמראה הראשוני של העבודות עשוי להזכיר חלום הזוי, רימר מבקש לדייק את ההגדרה. "אני לא חושב שזה סוריאליסטי," הוא מסביר בנחרצות. "סוריאליזם מתעסק בתת-מודע ובפנטזיה. אני עוסק במטאפיזיקה – ברעיון מודע שצריך למצוא לו גוף".
שם התערוכה, "מוזר מכל חלום", לקוח מכתביו של הצייר ג'ורג'יו דה קיריקו, אבי הציור המטאפיזי. בדומה לדה קיריקו, שהציב חפצים דוממים בכיכרות עיר ריקות כדי להדגיש את המסתורין של הקיום, רימר משתמש בסטודיו כבמעבדה שבה החפץ מופשט מתפקידו היומיומי. התוצאה אינה "חלום" במובן המעורפל של המילה, אלא התבוננות היפר-ריאליסטית שחורגת מעבר לחומר.
גְּאוּלַת הַזָּנִיחַ: כְּשֶׁצִּנּוֹר בִּיּוּב מְקַבֵּל נוֹכְחוּת שֶׁל אָדָם מואר
התובנה המרכזית העולה מהתערוכה היא היכולת של האמן "לגאול" את מה שנתפס כשולי או מכוער. אני נזכר בנזיר הזן ג'ידו קרישנמורטי, שדיבר על "הקשב הטוטאלי" – היכולת להתבונן באבן או בעלה מבלי שהמילה והתיוג המילולי יחצצו בינינו לבין האובייקט. רימר מפשיט את הדימוי וגואל את המשמעות
בתערוכה, "גאולה" זו באה לידי ביטוי בכמה דימויים עוצמתיים:
אָב וּבְנוֹ" (צמד הצינורות): צמד צינורות ברזל חלודים הופכים לפורטרט פסיכולוגי מרטיט. רימר מצליח להעניק למתכת הקרה איכות אנושית. הצינורות "מביטים" לכיוונים שונים, טעונים במתח של קירבה וניכור, של היסטוריה משותפת ושוני. "עם אובייקט אתה רואה רק את הרגש הטהור, בלי לשפוט איך האדם נראה," מסביר רימר.
הַמִּבְרָשׁוֹת: זוג מברשות שיער פשוטות, האחת מעץ והשנייה מעוטרת מתכת, ניצבות זו מול זו כדמויות על בימת תיאטרון. האור המדויק חושף כל סיב וכל שריטה בעץ, עד שהן נראות כישויות בעלות "הילה" (Aura) של קדושה.
הַצִּנּוֹר וְהַבֵּיצִים: דימוי המפגיש בין הקשיחות התעשייתית של מרפק צינור מתכת לבין השבריריות האורגנית של ביצים לבנות. הביצה שבוקעת מתוך פתח הצינור מייצרת מתח מטאפיזי – הניסיון למצוא חיים ורכות בתוך המכונה הקרה.
מִמְּצִיאוּת חֲטוּפָה לְפוּלְחָן שֶׁל אוֹר
בעבודתו של רימר מתרחש מרד שקט נגד "הרגע המכריע", אותה פילוסופיה של אנרי קרטייה-ברסון ששלטה בצילום המאה ה-20 וקידשה את הקפאת שבריר השנייה. אצל רימר, הזמן אינו נקודה בודדת על ציר, אלא "מֶשֶׁךְ" (Duration) מצטבר; התמונה הסופית היא אקומולציה של דקות ושעות עבודה הנדחסות לפריים אחד, המעניק לצופה תחושת שקט וכובד שאינם קיימים ב-"סנאפשוט" חולף.
כאן עובר הצלם מפעולה של "לקיחת" תמונה (Taking) למעמד של "עשייה" (Making) – הוא אינו מתעד מציאות קיימת, אלא בורא אותה מתוך האין. פנומנולוגית, האובייקט בסטודיו החשוך כלל אינו קיים עד שהאור – המייצג את תודעת האמן – נוגע בו ומעניק לו הוויה. זוהי פעולה אונטולוגית של יצירת יש מאין, המשתמשת בכלי העריכה הדיגיטליים המתקדמים ביותר כדי לחזור לערכים העתיקים של הציור: סבלנות, בנייה הדרגתית והתבוננות מדיטטיבית. כך הופך הצילום ממדיום של "ציד" וחטיפת רגע, למדיום של "פולחן" – בנייה של מזבח אור שבו נחשף מבט על-אנושי, טוטאלי וחד, שקיים רק במרחב האמנותי אך נחווה כמציאות פיזית חזקה מכל חלום.
הומאז' לבארוק בעידן הדיגיטלי
מבחינה חזותית, יצירתו של רימר מדלגת על המאה ה-20 וחוזרת היישר אל הוד הבארוק של המאה ה-17, כשהיא מחיה את הדרמה והמסתורין שאבדו לצילום בעידן הפלאש הדיגיטלי. דרך טכניקת "פיסול באור", הוא מיישם גרסה מודרנית מזוקקת ל"קיארוסקורו" (Chiaroscuro) של קאראווג'יו ורמברנדט; החושך אינו עוד חלל ריק אלא תהום דרמטית המשמשת כקנבס, בעוד האור פועל כמכחול המחלץ מתוכה את האובייקט. מעבר לאסתטיקה, הצילומים מתכתבים עמוקות עם מסורת ה"ואניטאס" (Vanitas) של תור הזהב ההולנדי, המבקשת להזכיר לנו את ארעיות החיים (Memento Mori). האופן שבו החפץ קופא תחת תאורה לא טבעית יוצר פרדוקס מרתק: הוא הופך לדימוי נצחי ומקודש, הניצב בגאון אל מול הזמן החולף.
הַשְּׁתִיקָה שֶׁבְּתוֹךְ הַחֹמֶר
בעולם שמוצף בדימויים מהירים וחסרי משמעות, דניאל רימר מזמין אותנו לעצור. העבודות שלו אינן רק "צילום יפה"; הן הצהרה פילוסופית על היכולת שלנו לראות את הנשגב בתוך הנדוש. זוהי אמנות שחותרת תחת "הרגע המכריע" של קרטייה-ברסון לטובת "המשך" – זמן שנצבר שכבה אחר שכבה עד שהחפץ הדומם מתחיל לדבר
הצילומים שלו הם תזכורת לכך שהיופי אינו תלוי בערך הכלכלי או הפונקציונלי של החפץ, אלא בעומק המבט שאנו מעניקים לו. דרך העדשה של רימר, גם מברשת שיער ישנה או צינור זנוח הופכים לחפצים מוארים Illuminated ) במובן דו משמעי), המבקשים מאיתנו רק דבר אחד: לעצור ולהתבונן.
דניאל רימר | מוזר מכל חלום (Stranger than Dreams) אוצרת: נטלי ורטהימר גלריה ורטהימר, נמל תל אביב. נעילה: 27.02.2026. הכניסה חופשית.
