במרכז גלריית "עמיעד" ביפו, בין קירות אבן טמירים, תלויים רישומי פחם כהים. הם נראים כמו צלקות על דף לבן. לידם עומד אורן הלל (35), האיש שצייר אותם. היום הוא אמן, מטפל בריברסינג ונומרולוג, אבל המבט שלו מסגיר שהוא תמיד נושא איתו עוד מישהו – את אורי, הילד בן ה-13 שנותר בפרדסים החשוכים של גדרה.
איתן אלחדז ברק
הסיפור של אורן הוא מסע בלתי נתפס שמתחיל בבית דתי ושמרני, עובר דרך תהומות של ניצול מיני וזנות קטינים, ומגיע עד לריפוי רדיקלי דרך אמנות ושיתוף. זהו סיפור על כוחה של בחירה ועל היכולת של הנפש לאחות את עצמה גם כשהיא נשברת לאלף רסיסים.
הכלא שבתוך הבית
הטרגדיה של אורן לא התחילה ברחוב, היא התחילה בסלון. בבית דתי שבו האב היה מכור להימורים והאלימות הייתה שפת יומיום, אורן הרגיש שהקירות סוגרים עליו. "היה לי אבא שהיה מכור והייתה אלימות בבית," הוא מספר בראיון בתערוכה. "הרגשתי שהמציאות סוגרת עליי… הייתי ילד רגיש והעולם לא ממש ידע איך לאכול אותו."
כדי לשרוד בתוך "הג'ונגל" הזה, כפי שהוא מכנה אותו, פיתח אורן מנגנון הישרדות כפול: הוא היה התלמיד המצטיין בגימנסיה הריאלית ביום, והילד האבוד בצ'אטים הוירטואליים בלילה. בגיל 14, כשהוא מרטיב במיטה מרוב חרדה ונושא על כתפיו את משקל הבית המפורק, הוא יצא החוצה לחפש את מה שלא קיבל בפנים: נראות, הגנה, ואהבה – גם אם המחיר היה מעוות ונורא.
החצר האחורית: בין שליטה לניצול
במשך שנים, אורן חי בתוך מה שהוא מכנה "החצר האחורית" שלו. " "ג'ונגל וירטואלי, צ'אטים של מבוגרים שלקחו אותי לעולמות שילד לא אמור לפגוש," הוא משחזר בכאב. בפרדסים שבין גדרה לגבעת ברנר, הוא נפגש עם מאות גברים מבוגרים. בתוך הסיטואציה הבלתי אפשרית הזו, הוא אימץ דמות של "מסטר" דומיננטי. זו הייתה הדרך היחידה שלו להרגיש שהוא לא הקורבן – הוא זה שנותן את ההוראות, הוא זה שקובע לאן נוסעים.
אבל מתחת למסכת הדומיננטיות, הסתתר ילד שרק רצה שאבא יראה אותו. "פיתחו בתוכי איזשהו חושך כזה שעד היום אני מתמודד איך לבטא אותו," הוא אומר. הניתוק הרגשי היה כה עמוק, עד שרק שנים מאוחר יותר הבין שהמפגשים הללו, עליהם קיבל כסף ששימש להישרדות, היו למעשה אונס מתמשך בחסות החוק והחברה שעצמה עיניים.
הפיצוץ שסלל את הדרך להחלמה
החיים של אורן המשיכו על מסלול של הרס עצמי והדחקה – משחק באילת, זוגיות מורכבת ששיחזרה את דפוסי ההסתרה, ודיכאון עמוק. הנקודה שבה הכל התפרק הייתה באפריל 2022. אורן רכב על אופניו בדיזנגוף כשהחל פיגוע הירי בבר ה"אילקה". "הייתי בדיזנגוף כשהמחבל פתח בירי… זה הוציא אותי מהמסלול ושם אותי במסלול של החלמה שהייתי חייב לבחור בה."
ברגע המפגש עם המוות, אורן הבין שהוא כבר לא רוצה למות – הוא רוצה להבריא. הוא הגיע ל"כפר איזון", מקום שבו נגמלו ממנו הסמים והמין, ונותרה רק האמת העירומה. שם, בתהליך כואב, הוא החל לחבר בין "אורי" הפגוע ל"אורן" הבוגר.
אמנות כתרופה: להרוג את הסודות
היום, אורן משתמש באמנות לא כקישוט, אלא כצינור חמצן. "מצאתי שהתרופה שלי היא אמנות," הוא מצהיר בתערוכה. "דרך צילום, דרך תנועה, דרך כתיבה… אני שולף משם מילים שהילד הזה לא הצליח לבטא."
במיצג שלו שעלה בסופ"ש בגלריית עמיעד ביפו הוא פורס עשרות רישומי פחם על קיר רחב וגדול במרכז הגלריה. אלו הם 'ציורי המערות' מהתקופה בה אורן היה חבוי ונסתר. חלקם נדמה כמצויר ביומן סודי של ילד בבית הספר עם משיכות מכחול חדות, גסות ושחורות משחור. זה קיר גרפיטי של הנפש שזועקת מכל פינהf כמו הכותרת"מסע ההחלמה שלי", ולצידה דמות ילד קטן הניבט מגבו, יושב מול יער אפל של צללים. זהו "אורי", הילד שנותר מאחור בפרדסי גדרה, והיום אורן הבוגר חוזר כדי לקחת אותו הביתה.
באיור אחר ישנה דמות מפלצתית שחורה המתנשאת מעל ילד קטן ממחיש את האימה ההיא. הכיתוב "ילד" מפוזר על הדף כאילו נקרע מגופו.
אחד האלמנטים העוצמתיים במיצג הוא הדיאלוג הפנימי שאורן מנהל עם עצמו. הוא לא רק שרד את העבר; הוא "מארח" אותו. במיצג בולט איור של פנים חצויות – חצי ילד וחצי קשיש, תחת הכותרת "ברוך הבא". זהו הרגע שבו אורן הבוגר מפסיק להילחם בזיכרונות ומתחיל לחבק את אורי הקטן.
"למקרה שפספסתי": להרוג את הסודות באור
במרכז המיצג מופיעים דפים עמוסי טקסט צפוף – אלו הם ה"פתקים" מהטלפון שלו, שהפכו לספר "למקרה שפספסתי". זהו יומן מלחמה שנכתב בזמן אמת, כשהמילים היו הדרך היחידה לא לטבוע. איור של כף יד שחורה וגדולה ובתוכה מוטבעת כף יד של ילד מסמל את הצורך הנואש בנראות.
בראיון מטלטל בפודקאסט "כלא דמיוני", אורן מקריא את אחד הפתקים המשמעותיים ביותר בספרו, שנכתב מנקודת מבטו של הילד בן ה-13 שהיה. זהו הטקסט שבו הוא מתאר את המציאות הבלתי אפשרית של אבות מתחלפים וחיפוש נואש אחר הגנה:
"תשמרו עליי, אני לא יכול להיות ההורה של עצמי. אני לא יודע גבולות, מה בריא לי, מה הורס אותי. שמישהו ישמור עליי, אני רק בן 13. גברים גדולים לוקחים אותי איתם בטנדר, אני נכנס למחשב ומזמין אותם… כל אחד מהם היה אבא שלי לכמה רגעים, עד שבא אבא אחר מהמחשב והחליף אותו. אסף אותי מהכביש לפרדסים… נגע בכל חלק בגוף שלי, נתן לי דמי כיס והחזיר אותי הביתה. ככה אבא מתנהג? אני לא יודע, אני מבולבל. תשמרו עליי."
הפתק הזה מהווה את ציר הריפוי המרכזי בסיפורו של אורן, שכן הוא חושף את הפער שבין הילד שזקוק להכוונה לבין המבוגרים שניצלו את הבלבול שלו.
השיתוף הוא כלי הנשק שלו. כשהוא מציג את הציורים הללו או כשהוא מדבר על כך הוא מוציא את המפלצות מהחצר האחורית אל אור השמש של יפו, ושם הן מאבדות מכוחן.
הרהור סיום: לקחת את הילד הביתה
"אפשר לצאת מכל תהום," הוא מסכם בחיוך של מנצח, "רק אם אתה בוחר לקחת את הילד שהיית אל תוך המסע הזה". אורן הלל לא רק יצא מהכלא הדמיוני שלו – הוא השאיר את הדלת פתוחה לכל מי שעדיין כלוא בפנים. כיום הוא מרצה על מסע חייו בפני אנשי טיפול ומתעניינים. את הכלים שאסף בדרך כמו דמיון מודרך, ריברסינג ותורת המספרים הוא מעביר הלאה בקליניקה שפתח.
כשמסתכלים על אורן היום, רואים אדם שסירב להישאר סטטיסטיקה של נוער בסיכון. הוא בחר לשנות את שמו כדי להשריש את עצמו באדמה, הוא בחר לסלוח לאמו ולחבק את פצעיו. הוא מלמד אותנו שריפוי אינו אומר שהעבר נעלם, אלא שהעבר כבר לא מנהל את ההווה.
