מבניין משרדים אפרורי שהופך למקדש אפריקאי פועם, ועד למגדל הפעמונים ששימש כמטה ריגול במלחמה הקרה: מסע לילי בין שתי כנסיות בדרום תל אביב, שבו השמיים נוגעים בקרקע בין ריח הזיגני החריף לשירת א־קפלה שמיימית.
איתן אלחדז ברק
הלילה של דרום תל אביב אינו דומה לשום לילה אחר. ברחובות נווה שאנן, מבעד לאורות הניאון המרצדים של פיצוציות וחנויות סלולר, החלה להירקם תכונה אחרת, עתיקה. גברים נחפזים ברחוב, עטופים ב"גאבי" או "נטלה" – בדי כותנה לבנים וגדולים המעניקים להם מראה של רוחות רפאים של קדושה בתוך המולת הכרך.
האוויר קר וחשש קל מתגנב לליבי שאני צועד שם – בכל זאת מדובר במקום עם תדמית בעייתית, אך דווקא פה באופן מפתיע אני יזכה במהלך הלילה לכמה רגעי התעלות. "אנחנו בשיאו של צום", מסבירה לי אישה שאני פוגש, כשהיא נושאת זר פרחים ואני מתעניין לגבי חג המולד (האורתודוטכסי). אותו חוגגים רבים מהפליטים ומבקשי העבודה באזור זה, "רק בשעות הקטנות של הלילה, אחרי התפילה, יישבר הצום הגדול". היא מסבירה לי על אחד ממנהגי חג הלידט (השם האתיופי לחג המולד מלשון 'לידה')
הממד האחר בקומה הראשונה: תופים וקטורת
ברחוב שוקן, מול היכל המשפט האפרורי וצמוד לחומוסייה מקומית, ניצב בניין משרדים שגרתי. זהו המקום האחרון בו היית מצפה למצוא שער לממד אחר, אך ברגע שאתה חוצה את סף הקומה הראשונה, הזמן הישראלי עוצר מלכת. המבואה המרוצפת שיש, המוכרת כל כך, הופכת לפורטל ליבשת אחרת ולתקופה אחרת.
סדיק, בחור צעיר ומאיר פנים בדרגת דיאקון, מקבל את פניי. הוא מופקד על הכוונת המאמינים, בזמן שבחלל המרכזי מתרחשת דרמה ליטורגית שונה לחלוטין מכל מה שמוכר במערב. בניגוד לכנסיות אירופאיות שקטות, הליטורגיה האריתראית (Tewahdo), ששורשיה נטועים עמוק בשפות השמיות העתיקות געז ותיגריניה, היא חוויה גופנית וחושית מלאה.
החלל המשרדי עבר טרנספורמציה מוחלטת: וילונות בסגנון ישן מכסים את החלונות התעשייתיים, פוסטרים של איקונות צבעוניות מעטרים את הקירות, וריח קטורת כבד ואקזוטי אופף את המאמינים היושבים על כיסאות פלסטיק. נשים מבוגרות, עטופות מכף רגל ועד ראש בלבן, יושבות בפינה, אוחזות נרות דולקים שמאירים את פניהן החרושות, ולצידן ילד קטן, גם הוא בלבן, אוחז בנר משלו.
התפילה כאן היא אירוע קצבי. חבורת גברים בלבן, אוחזים במטות תפילה ארוכים, נעים במעגל לקול הלמות תופי הקובורו (Kebero) הענקיים, המפיקים צליל בס עמוק שמרעיד את הסרעפת. אליהם מצטרף צלצול הצנצל (Tsenatsil – מעין רעשנים/מצילתיים עתיקים). אפילו הילדים הקטנים משתלבים בטבעיות, יושבים על הרצפה ומתופפים על תופים קטנים יותר, עדות חיה לחיים בין עולמות – דור שני להגירה שמחבר בין דרום תל אביב למסורות של אסמרה.
בקצה החדר, מאחורי וילון ארגמן מעוטר בצלבים מוזהבים, נמצא ה"מקדס" – קודש הקודשים. ברגעי שיא של הטקס, נפתח הווילון ומתגלים כהני הדת. הם החליפו את הלבן הפשוט בבגדי מלכות מפוארים בצבעי אדום עז וזהב בוהק, וכתרים לראשם, כשהם מנהלים את הפולחן הנסתר מעין הציבור, המזכיר את עבודת הכהנים בבית המקדש.
לשבור את הצום: טעם גן העדן
התפילה האקסטטית הזו היא רק ההקדמה. עם סיומה, בשעות הקטנות של הלילה, מסתיים "צום הנביאים" שנמשך שבועות ארוכים, שבהם נמנעו המאמינים מכל מוצר מן החי. כעת, הופך הלילה לחגיגה של טעמים, פיצוי על ימי הסגפנות.
"מלך השולחן" בחג הלידט (חג המולד) הוא הזיגני (Zigni) – תבשיל בקר או כבש עשיר, סמיך וחריף מאוד, שבושל שעות ארוכות עם כמויות נדיבות של בצל ותערובת התבלינים האדומה "ברברה". הריח החריף-מתוק שלו הוא ריח החג עצמו. לצדו מוגש הדורו וואט (Doro Wat), תבשיל עוף חגיגי ויוקרתי, שבו נהוג לחלק את העוף ל-12 חלקים, כנגד 12 השליחים של ישו, בתוספת ביצים קשות שספגו את טעמי הרוטב.
את הכל אוכלים יחד, מתוך מגש מרכזי גדול, בעזרת קרעי אינג'רה חמצמצה וספוגית, המשמשת גם כצלחת וגם כסכו"ם. את הארוחה הכבדה שוטפים עם סווא (Suwa), בירה ביתית עכורה, או מיס (Mies), יין דבש מתוק וחזק. רק לפנות בוקר, אחרי שובע הגוף והנפש, יסתיים הלילה בטקס קפה (Buna) ארוך, שבו ניחוח פולים קלויים יחליף את ריח הקטורת.
מוסקבה הקטנה באבו כביר
במרחק של קילומטר אחד בלבד בקו אווירי, התפאורה משתנה מקצה לקצה. המעבר מהכנסייה האריתראית המאולתרת לכנסייה הרוסית "פטרוס וטביתא" באבו כביר הוא כמו מעבר בין יבשות.
כבר בכניסה מקדם את פני הבאים שובל של נורות חג מולד צבעוניות, המוליך אל מבנה ניאו-קלאסי מרשים ואל מגדל פעמונים נישא, המואר באורות דרמטיים בחשכת הלילה. הגן המטופח שבחוץ מסתיר היסטוריה עשירה ומרתקת: על פי המסורת, כאן ממש נמצא קברה של טביתא, אותה הקים לתחייה פטרוס הקדוש (כמתואר בספר מעשי השליחים). אך המקום אפוף גם בהיסטוריה מודרנית יותר – במתחם זה, שהיה שייך ל"רוסיה האדומה" לאחר הקמת המדינה, פעלו על פי השמועות אנשי קג"ב בחסות דיפלומטית ודתית במהלך המלחמה הקרה, כשהם מנצלים את המיקום האסטרטגי בלב ישראל.
בפנים, הניגוד לרוח האפריקאית חריף עוד יותר. הכנסייה הרוסית היא היכל של פאר ביזנטי. קירותיה מכוסים לחלוטין בציורי איקונות עשירים, ונברשת ענקית ומוזהבת משתלשלת מהתקרה הגבוהה. את החלל חוצה איקונוסטאזיס (קיר איקונות) מוזהב ועצום, המפריד בין הקהל למזבח.
הליטורגיה כאן היא התגלמות הסדר וההדר. אין תופים ואין ריקודים. במקומם, שולטת שירת א-קפלה (ללא כלי נגינה) שמיימית. מקומת המרפסת העליונה בוקעים קולות המקהלה, בהרמוניות פוליפוניות מורכבות שמרעידות את הנפש. למטה, הכומר הראשי, עטור זקן עבות ובגדי לבן-זהב חגיגיים, עומד בגבו לקהל מול המזבח המואר, בעוד המאמינים – נשים בכיסויי ראש בהירים וגברים מעונבים – עומדים בצפיפות, פניהם מוארות באור רך של מאות נרות דקיקים שהם מדליקים במתקני נחושת.
ברגע של תעוזה, אני חומק מהטקס המרכזי ומטפס במדרגות הלולייניות, הצרות והמתפתלות אל מגדל הפעמונים. שם, בין הצריח הנישא אל על והפעמונים הכבדים, נפרס בפניי הנוף הפנורמי של תל אביב. גורדי השחקים המודרניים ונתיבי איילון נראו משם כמו שטיח של אורות מנוכרים.
לרגע אחד, בין הלמות תופי הקובורו בשוקן לבין שירת המלאכים הרוסית באבו כביר, הרגשנו שדרום תל אביב היא לא רק מוקד של קונפליקטים אורבניים, אלא נקודת מפגש נדירה שבה השמיים והארץ, מזרח ומערב, עבר והווה – מתחברים ללילה אחד של קדושה.
