בסמטאות הצרות של העיר העתיקה ברמלה, מקום שבו האבן העתיקה פוגשת את ההיסטוריה המורכבת של מרכז הארץ, שוכן אחד המטבחים המפתיעים ביותר בישראל. בחוץ, צעקות רוכלים וקול המואזין; בפנים, ריחות משכרים של ג'ינג'ר, סויה ובננה חרוכה על הגריל. זהו עולמו של כפיר אביאל לוי, שף שהצליח להעתיק את לב האמזונס אל תוך ה"קסבה", וליצור פיוז'ן שהוא הרבה מעבר לאוכל – הוא מסע של תיקון וזהות.
איתן אלחדז ברק
מהמגרב לנבכי הג'ונגל: המטען של משפחת לוי
סיפורו של כפיר (שנולד בשם פרסי אוגוסטו) מתחיל לפני כמאתיים שנה. בשיאה של "בהלת הגומי" באמזונס, קבוצה של יהודים הרפתקנים ממרוקו עשתה את הבלתי ייאמן: הם הפליגו אלפי קילומטרים במעלה הנהר והתיישבו באיקיטוס, עיר מבודדת בלב יערות הגשם בפרו. עיר שאליה לא הוביל שום כביש סלול, וההגעה אליה הייתה אפשרית רק בשיט ממושך על נהר האמזונס.
"סבא רבא שלי היה ממשפחת לוי, דורות של יהודים שחיפשו הזדמנות בתוך הפריחה של הגומי," מספר כפיר בזמן שהוא מסדר צלחות צבעוניות. אמו, לוסיולה, הייתה רק בת 18 כשדודתה לקחה אותה לטקס איוואסקה מסורתי. שם, בחזון משנה תודעה, היא ראתה את שני הבנים שעתידים להיוולד לה מה שהפיח בה תקווה".
הברית מהאמזונס: כפיר ואיזבל
בתוך המסע המפותל הזה, כפיר לא צעד לבדו. שותפתו לחיים וליצירה היא רעייתו, איזבל, צאצאית לבית אבוקסיס, שגם היא נולדה באיקיטוס הרחוקה והגיעה לארץ בראשית שנות האלפיים. השניים חולקים לא רק שורשים משותפים, אלא גם את חוויית העלייה המאתגרת. בעוד שכפיר מצא את דרכו אל היהדות הממוסדת, עבור איזבל הדרך ליהדות עברה דרך גיור מקומי כשהייתה ילדה. יחד הם מגדלים ברמלה את שתי בנותיהם, דניאלה ואיילת, כשהבית ספוג בשילוב המהפנט שבין העברית הישראלית לספרדית הפרואנית מהבית.
המפנה בסוסיא: "אתה כפיר, אתה הבן של אריה"
העלייה לישראל בשנת 2007 הייתה תחילתו של מאבק זהות ממושך. כבן לדור רביעי, המדינה לא הכירה ביהדותו של כפיר באופן אוטומטי. במשך שנים הוא חי בערפל בירוקרטי, ממתין לתעודת זהות, בזמן שהוא עובד במטבחים של קיבוץ רביבים ולומד עברית דרך הידיים.
רגע המפנה התרחש בביקור מקרי בבית הכנסת העתיק בסוסיא. בעודו עומד בין אבני העבר, ניגש אליו אדם בעל חזות קבליסטית. "הוא הסתכל עליי בעיניים חודרות ואמר לי: 'כפיר!'", נזכר כפיר בהתרגשות. "שאלתי אותו מי זה כפיר? קוראים לי פרסי. הוא ענה: 'אתה כפיר, אחי. אתה בן של אריה. אני ראיתי את אבא שלך וסבא שלך… אתה יהודי'". המילים האלו היו הניצוץ. כפיר החליט להתגייר, ביקש "מזל חדש" ושינה את שמו לכפיר אביאל. הוא התגייס בגיל 22 לצבא והתנדב לשירות בכיפת ברזל. "שם הבנתי שבלי ציונות אין יהדות, ובלי יהדות אין ציונות," הוא מסכם.
ארוחת חלומות ברמלה: כשהאמזונס מגיע לשולחן
בימים אלו, כפיר פתח את ביתו לביקורים קולינריים ומקיים אירועי אירוח ביתיים שהפכו לשם דבר. זכיתי להתארח אצלו לארוחת חלומות שהכין עבור בני משפחה שהגיעו לביקור מפרו, והמראה מבעד לעדשת המצלמה היה מרהיב: השולחן היה מכוסה במפה בדוגמאות אינקה מסורתיות, ועליו ניצבו בובות אינדיאניות צבעוניות ודמויות עץ מגולפות. כפיר, חבוש כובע מצחייה עם סמל פרו ולבוש בסינר אדום בוהק, פעל במטבח בריכוז מוחלט.
הוא הגיש לנו קאוסה (Causa) – מגדל צהוב ומרהיב של פירה תפוחי אדמה מתובל בלימון וצ'ילי, מעוטר בביצה קשה וזית שחור. לצידו נח הלומו סלטדו (Lomo Saltado) – נתחי סינטה שהוקפצו בווק לוהט עם בצלים סגולים ועגבניות, ולצידם ערימת צ'יפס פריך ואורז לבן. "באמזונס מבשלים הרבה בתוך עלי בננה," הוא מסביר ומגיש דג שנצרר בעלים ונצלה על האש עד שספג את הארומה המעושנת של הג'ונגל. הכל לווה במשקה הצ'יצ'ה מוראדה – תירס סגול שבושל עם סוכר ולימון, המעניק מתיקות עזה שמאזנת את החריפות הפרואנית.
קצר ולעניין: מה יש על השולחן?
- קאוסה (Causa): מנה קרה המבוססת על פירה תפוחי אדמה, לימון ופלפל צ'ילי צהוב (Aji Amarillo).
- לומו סלטדו (Lomo Saltado): מנה המייצגת את הפיוז'ן הסיני-פרואני – בקר מוקפץ עם בצלים, עגבניות וסויה.
- צ'יצ'ה מוראדה (Chicha Morada): משקה מסורתי המופק מבישול תירס סגול עם תבלינים ולימון.
- חואנה (Juane): כדור אורז מתובל עטוף בעלי בננה, מאכל הדגל של אזור הג'ונגלים.
החיים בקסבה: דו-קיום בצל הקושי
מקום מגוריו של כפיר בלב העיר העתיקה של רמלה הוא עדות נוספת לאישיותו היחודית. בשכונה שבה המתח הביטחוני לפעמים מורגש באוויר, כפיר מצא בית. "היו פה פעם יריות שחלפו מעל ראשי," הוא מספר בפתיחות, "אבל רוב הזמן נעים פה מאוד".
הקסם טמון באנשים. השכן הערבי שלו הוא לא רק שכן, אלא חבר קרוב ששומר על ביתו ועל ילדיו כשהוא נעדר. הילדים של שתי המשפחות משחקים יחד בחצר המשותפת, מתעלמים מהבדלי הדת והמוצא. עבור כפיר, רמלה היא המקום שבו הזהות שלו כיהודי פרואני-ישראלי מתקבלת בטבעיות. כאן הוא מצליח לשמר את הזיכרונות מסבתא שדיברה קצ'ואה (ספרדית פרואנית)ושפות אינדיאניות נוספות שכן סבו היה אחראי על שבטים ילידים שעבדו עבור משפחתו.
הרהור של סיום: הטעם של השיבה הביתה
כיום, כפיר עוסק בבישול לא רק כפרנסה, אלא כשליחות. הוא מזמין אורחים לביתו ומגיש להם את סיפור חייו על הצלחת. כשאנחנו יושבים סביב השולחן המעוטר בפריטים מאיקיטוס, ובני המשפחה שהגיעו מפרו טועמים את האוכל שלו ופורצים בחיוך של זיהוי, ברור שהמסע הושלם.
כפיר אביאל לוי לא רק "גייר" את המטבח הפרואני; הוא הצליח להביא את כל הטוב והצבע של האמזונס אל תוך הלב הפועם של ישראל. בלב הקסבה של רמלה, הג'ונגל מעולם לא הרגיש קרוב יותר, והבית מעולם לא היה טעים יותר. "אני ציוני," הוא מסכם בחיוך של מי שמצא סוף-סוף את נחלתו. "אין לי ארץ אחרת, ואין לי מטבח אחר".
