בשישי האחרון, הרחק מאורות הניאון המנוכרים של שבועות האופנה, התרחש בגבעתיים אירוע ששינה את חוקי המשחק. דוגמנים "אמיתיים" – מרבה רפורמית ועד הייטקיסטית לוחמנית – צעדו בבגדים יד-שנייה שנאספו מתוך שכול, ביוזמה שנולדה כמחאה נגד "מיתוס היופי". רות ברונשטיין, אקטיביסטית חברתית וחוקרת אומנות היא הרוח החיה מאחורי המיזם: ""זהו ניסיון לשבור את הנורמות של תרבות הצריכה שמשעבדת אותנו, בעיקר נשים, למרדף אינסופי".
איתן אלחדז ברק
ביום שישי האחרון, האוויר בגינה הקהילתית בגבעתיים היה טעון בחשמל מסוג אחר. לא היה זה המתח הצרכני של "בלאק פריידי" וטירוף הקניות המאפיין את התקופה, אלא בדיוק ההפך הגמור. תחת הסלוגן המסקרן "X change Friday", על מסלול מאולתר בלב הקהילה ולצד דוכני שייקים ירוקים, התכנסו תושבים לחגוג את היופי שבפשטות, את העוצמה שבנתינה ואת הסירוב להיכנע לתכתיבים חיצוניים.
זו לא הייתה תצוגת אופנה רגילה שנועדה לבשר על הטרנד החם של החורף הבא או לקדם קולקציית קפסולה יוקרתית. כאן, כל פריט היה "פיס" (Piece) יחיד במינו, הנושא עמו היסטוריה וזיכרון. המטרה הייתה חדה וצלולה: להוכיח שיופי הוא מושג על-זמני, נטול תוקף ושאינו כפוף לגחמות השוק.
"בגדים הם אוסף של זיכרונות": הטרגדיה שהפכה לנתינה
הלב הפועם של האירוע, זה שנסתר תחילה מהעין אך הורגש בכל תפר ובד, הוא הסיפור המרגש והכואב שהוביל לקיומו. התצוגה כולה נולדה והוקדשה לזכרו של חייל שנפל במלחמה האחרונה. בת זוגו – אישה שהיא סטייליסטית, מעצבת ואמנית מוכשרת – מצאה את עצמה מול ארון בגדים עמוס בפריטים, שפתאום הפכו למצבות דוממות של זיכרון. הקושי ללבוש את הבגדים המיותמים, כשהאדם האהוב איננו, הוביל לצעד אצילי של חסד: היא תרמה את כל מרכולתה. "עבורי, חשיבות התצוגה היא להראות שאפשר לקחת פריטים שאחד מאיתנו כבר לא מסוגל ללבוש מסיבות שונות, ולהעניק להם חיים חדשים," מסבירה רות ברונשטיין. "הרי בגדים הם גם אוסף של זיכרונות. במקום שיישארו בארון, אנשים אחרים שמחים להתחדש בהם ולהעניק להם המשך נראות".
רות ברונשטיין: "זו לא סיסמה, זו חובה מוסרית"
הרוח החיה, היוזמת והמפיקה מאחורי האירוע היא רות ברונשטיין. עבור תושבי העיר היא מוכרת כמחזיקת תיק האנשים עם צרכים מיוחדים בעירייה ומקימת "קבוצת מסירה וקהילה", אך שורשיה נטועים עמוק בעולמות האמנות והעיצוב. כמי שגדלה בקיבוץ ותפרה במו ידיה את בגדי החתונה של בעלה, וכמי שהייתה בעברה בלוגרית לייף סטייל, ברונשטיין הגיעה לתצוגה עם אג'נדה סדורה ונוקבת.
"תצוגת האופנה הזו היא קריאת תיגר על 'מיתוס היופי', מושג שטבעה הפמיניסטית נעמי וולף," אומרת ברונשטיין בלהט. "זהו ניסיון לשבור את הנורמות של תרבות הצריכה שמשעבדת אותנו, בעיקר נשים, למרדף אינסופי אחרי דימוי גוף משתנה רק כדי להניע את גלגלי הכלכלה". עבור ברונשטיין, החיבור בין אופנה לסביבה הוא קריטי: "דווקא היום, בשל ההתחממות הגלובלית, החובה המוסרית שלנו היא לשמור על משאבי טבע כמו עץ, כותנה ומים. תעשיית האופנה היא תעשייה מזהמת, עם כל האהבה הענקית שלי ושל רבים לסטייל ואמנות. אפשר לצמצם צריכה ובזבוז מיותר ולא להרגיש בחוסר, במיוחד בתוך השפע המצוי".
היא שואבת השראה מדמויות כמו המעצב הברזילאי מאוריסיו פלצ'וק, שיצר אופנה עילית מחומרים זמינים מתוך מחסור. "בדיוק כמו שאמן מקבל השראה מהמקור ויוצר יצירה חדשה, כך גם אנחנו לוקחים את הקיים ויוצרים ממנו משהו חדש ומוערך בפני עצמו," היא מוסיפה.
"אנחנו מזהמים, הגיע הזמן לתקן"
מי שניצח על הסטיילינג והנחה את האירוע הוא שחר רבן, דמות צבעונית המשלבת בין עולם האופנה (סטייליסט ברשת גולברי) לעולם הרוח (מעסה הוליסטי). רבן לא הגיע רק כדי להתאים צבעים, אלא כדי להעביר מסר דחוף. "אנחנו נמצאים כאן בסימן קיימות, משהו ירוק לסביבה," הכריז רבן מעל הבמה. "צריך להגיד את האמת – אנחנו בתעשיית האופנה מזהמים מאוד את העולם. ועל כן, השימוש בפריטים מיד שנייה הוא המגמה הירוקה האמיתית". אבל עבור רבן, הקיימות היא גם אנושית: "הדבר השני הוא שאין גיל לדוגמנות וליופי. כולנו יכולים לדגמן ולהראות את ההוויה האישית שלנו. ביום יום שלי אני נהנה מהחיים הטובים, אבל כאן אנחנו חוגגים את החיים עצמם".
הדוגמנים: חלומות ילדות ומהפכנות שקטה
נבחרת הדוגמנים הייתה מגוון אנושי מרהיב ששבר כל סטריאוטיפ אפשרי. לא ראיתם שם "קולבים" דקיקים, אלא אנשים מלאי כריזמה וסיפור חיים:
הסמנכ"לית: "אני קצת פספוס שלא הפכתי לדוגמנית"
אחת הדמויות המרשימות על המסלול הייתה ליאת דקל פורן. ביום יום היא סמנכ"לית שיווק בכירה בתחום התכנון והרישוי, רחוקה מאוד מעולם הזוהר. אך כשהיא עלתה על המסלול, משהו בעיניים שלה נצץ – ניצוץ של ילדה קטנה שחלומה מתגשם.
"אני אשמח לספר איך הגעתי לזה," שיתפה דקל בכנות כובשת. "אני אמנם לא קשורה לעולם האופנה במקצועי, אבל תמיד, מגיל מאוד צעיר, אהבתי להתלבש, להתאפר ולענוד עגילים. בגיל 9 כבר הייתי לוקחת את העקבים של אמא שלי ופשוט עושה איתם תצוגות בבית. אז במובן מסוים, אני קצת פספוס שלא הפכתי להיות דוגמנית. הלכתי למסלול אחר של ניהול בכיר ומנהל עסקים, אבל האהבה נשארה".
עבור דקל, ההשתתפות היא אמירה חברתית על גיל ונשיות: "יש פה מנעד רחב של משתתפים. המחשבה היא להגיד שיש יופי גם בגיל 40, וגם בגיל 50 וגם בגיל 60. אין סטנדרט יופי אחד שמכתיב לכולנו איך להיראות. היופי הוא בכל דבר ובכל מקום, ואנחנו צריכים להודות על הדברים היפים והנהדרים שיש בעולם הזה כל יום".
הרבה החברתית: "יופי הוא נושא שפוגשים גם בתנ"ך
"אולי ההפתעה הגדולה של האירוע הייתה נוכחותה של הרבה זהבית כליף, מובילת בית המדרש וקהילת "מבראשית" בגבעתיים. השילוב בין מרחבי התרבות והרוח לבין מסלול דוגמנות אינו שכיח, העלאת המודעות לנושא המחזור היא חשובה ולכן נעניתי להזמנה. "זה נעים, מרגש וכיף," ציינה הרבה זהבית כליף בחיוך רגוע, כשהיא עומדת בבגדים שנבחרו עבורה בקפידה.
כשנשאלה על הקשר בין היהדות לאופנה, שלפה תשובה מפתיעה: "זו שאלה מצוינת. בפרשת השבוע אנחנו פוגשים את יוסף, הגבר היחיד שאמרו עליו 'יפה תואר', וחייו מושפעים רבות מהבגדים אותם הוא לובש".
ההייטקיסטית הלוחמת: "שורפים את הפלנטה ברכישה חסרת טעם"
את הצד המיליטנטי יותר של השמירה על הסביבה הביאה טל בן ארי, אשת הייטק ואם לשלושה. עבורה, הבגדים הם לא רק טקסטיל, אלא אידיאולוגיה.
"אני מאוד מאמינה בקיימות ומיחזור, ולא ברכישה חסרת טעם ששורפת את הפלנטה שלנו," ירתה טל את משנתה עוד לפני שעלתה למסלול. היא חשפה נתון מדהים: "אני לא קונה בגדים בחנויות כבר למעלה מעשר שנים. אני מאמינה בהחלפה, ובעיקר החלפה בין נשים". על החוויה של להפוך לדוגמנית ליום אחד היא אמרה בצחוק: "פעם ראשונה שלי. זו חוויה מעניינת, חוויה מוזרה, אבל רק חוויה מגניבה. ההרגשה נחמדה מאוד"
לצידן צעדו גם הגברים של הקהילה: ערן יובל, הייטקיסט ודובר אספרנטו, ועומר, רואה חשבון סקרן, שהוכיחו שגבריות חדשה היא כזו שמתחברת לקהילה ולסביבה.
שייקים מפרי "הצלה" וסיכום אופטימי
האווירה הקהילתית עטפה כל פרט באירוע. כדי להשלים את חווית הקיימות, רומן, הבעלים של "שוק גבעתיים", תרם בנדיבות ארגזים של פירות שנועדו לזריקה אצל ירקנים אחרים. הפירות ה"דחויים" הללו הפכו לשייקים בריאותיים שחילקו אנרגיות למשתתפים – הוכחה חיה לכך שעם קצת יצירתיות ואהבה, אין כזה דבר "פסולת".
"שפע בגדי המותגים שרכשתי בעבר יצרו אצלי רגשי אשם וצורך לצמצם," מסכמת ברונשטיין את האירוע המכונן. "במקום אגירה סנטימנטלית, בחרתי בהעברה לשימוש חוזר. אני מקווה שהתצוגה הזו תהיה השראה לעוד אירועים, כי מעבר לכיף הקהילתי, יש כאן מטרה חשובה: ליצור חברה סולידרית שמעניקה לאחר מעצמה, וזוכרת שהיופי האמיתי מתחיל כשמפסיקים לצרוך ומתחילים להרגיש".
