דיוק בערב שבו הייתה אמורה לחגוג 26, התכנסו מאות מתושבי העיר כדי להבטיח שהריקוד של גאיה חליפה ז"ל לא ייפסק לעולם. בין ריח המאפים שאהבה לאפות לבין הצלילים של מרכז המוזיקה החדש שנושא את שמה, עמדתי שם והקשבתי לאמא שבחרה בחיים, לחברה שחזרה מהשבי, ולמורה שנפרדה ממנה בחיבוק נבואי אחרון. כך נראה ניצחון הרוח.
יש ערבים שבהם האוויר טעון במשקל של זיכרון וכאב, אך בו בזמן מלא באנרגיה של תקווה. כזה היה הערב בקריית אונו. התאריך בלוח השנה הצביע על יום הולדתה ה-26 של גאיה חליפה. במקום נרות על עוגה ומסיבה רועשת, הגיעו מאות תושבים, מוקירי זכרה, חברי מועצה ונכבדים, שהגיעו לרחבת קריית התרבות.
כבר בכניסה, אי אפשר היה לפספס את תמצית חייה של גאיה. באוויר ניגן ההרכב המקומי "גיסנו", בהובלתו של אסי הירשפלד, מנהל קריית התרבות, צלילים עדינים שקיבלו את פני הבאים. על השולחנות הונחו מאפים מתוקים – אותם מאפים בדיוק שגאיה אהבה כל כך לאפות כתחביב, מחווה קטנה ומתוקה לילדה שהמתיקה את חייהם של כל כך הרבה אנשים. בקהל נראתה הזמרת מאיה בוסקילה הגיעה כדי לחזק את ידיה של המשפחה (בוסקילה שרה לזכרה של גאיה את השיר 'יש לך אותך' במסגרת פרויקט 'לבכות לכם')
לאחר התכנסות שקטה ומכובדת, מנחה הערב אורן הללי (רכז תחום תרבות במתנ"ס) כינס את הקהל אל הכניסה להיכל המוזיקה. שם, נגזר הסרט ומרכז המוזיקה העירוני שינה את פניו ואת ייעודו: מעתה הוא ייקרא "מרכז המוזיקה על שם גאיה חליפה". השלט החדש שהוסר הלוט מעליו הבטיח שהמנגינה שלה תמשיך להתנגן כאן, יום-יום.
כשנכנסנו אל האולם הגדול, האורות עומעמו. על המסך הוקרן קטע מסרט דוקומנטרי על משפחת חליפה, יצירתה של הבמאית גל לנדאו. הסרט, על רגעי השבר והקימה של המשפחה, לא הותיר אף עין יבשה. ואז, בזה אחר זה, עלו הדוברים אל הבמה, וכל אחד מהם הניח עוד פיסה בפסיפס דמותה המופלאה של גאיה.
"אדם נחשב חי כל עוד ממשיכים לאהוב אותו"
אחת העדויות המטלטלות ביותר הערב הגיעה ממי שהכירה את גאיה דרך הגוף והתנועה. מישל חי פרידמן, המורה למחול של גאיה, שיתפה בסיפור פרידה שנשמע כמעט מיסטי בדיעבד.
מישל חי פרידמן, מורה למחול ובעלת סטודיו:
"נפרדנו בחיבוק… ואז, כשכבר הסתובבתי, היא קראה לי שוב. בחיוך הביישני-שובבי שלה, עם עיני האור ושיני התירס המושלמות, היא אמרה לי: 'אם לא ניפגש בקרוב… שתדעי שהיית דמות משמעותית בשבילי. ואני ממש אהבתי לרקוד'.
צחקתי ושאלתי אותה: 'מה, את מספידה אותי? אני כבר כזו זקנה?' והיא חייכה וענתה: 'לא מיש… פשוט היה חשוב לי להגיד'. אמרה. חיבקה. והלכה. זה היה החיבוק האחרון. נפרדנו – לתמיד."
מישל תיארה כיצד אותו רגע נצרב בה, וכיצד הוא הוליד את ההחלטה להמשיך את דרכה: "כשהבשורה המחרידה הגיעה, וברגע שהלב נשבר עד עמקי נשמתו, נולדה בתוכי ידיעה חזקה: אדם נחשב חי – כל עוד ממשיכים אותו ואת האהבות שלו."
מישל תיארה כיצד אותו רגע נצרב בה, וכיצד הוא הוליד את ההחלטה להמשיך את דרכה. היא שיתפה כי מיד לאחר האסון, היה לה ברור שפרויקט הדגל של הסטודיו, "יוצרים צעירים", יוקדש מעתה לזכרה. כל ההכנסות מהמיזם נתרמות לעמותת "Safe Heart" התומכת בשיקום ניצולי הנובה – "שגם הם, בדיוק כמו גאיה, רק רצו לרקוד", כדבריה. היא הדגישה כי למרות הכאב, אין מדובר בפרויקט עצוב אלא בכזה המלא באור, יצירה ואופטימיות. "ילדת פלא, את לא נפרדת מאיתנו", סיכמה מישל את דבריה בהתרגשות, "את רוקדת איתנו בכל תו, בכל תנועה ובכל נשימה – ולעולם לא נפסיק לרקוד".
מיד עם תום דבריה, עלו לבמה רומי, תלמידת כיתה י"ב, ויהלי, תלמידת כיתה ו'. בשתי יצירות מחול מהפנטות הן הצליחו "לדבר" את גאיה ללא מילים.
"המוזיקה זרמה לך בדם"
הלב נקרע שוב כשעלתה לבמה רומי גונן, ניצולת השבי וחברתה הקרובה של גאיה, שהייתה עמה ברכב באותם רגעים ארורים ב-7 באוקטובר. רומי, שחזרה מהתופת, דיברה בכנות כואבת על הקושי להתמודד עם הדבר שגאיה הכי אהבה – המוזיקה.
"הנה כולנו כאן מציינים אותך דרך המוזיקה" פתחה גונן את דבריה בקול צרוד ומיד ציינה : "שזה הזוי שבאותה הדרך גם נרצחת. המוזיקה שזרמה לך בדם, שנתנה לך מקום מפלט. עם אותה המוזיקה שגם גרמה לך לקעקע אותה לגוף שלך כדי שתוכל להמשיך להתנגן לנצח.
אני באמת עושה השתדלות לשמוע שירים, החיים שלפני, אבל באמא שהכל מזכיר לי אותך, כל שיר מעלה בי זיכרון אחר… הפלייליסטים עומדים כמו שהם. אין לי חשק להוסיף ולשנות, לא כל כך שומעת, זה עושה לי בעיקר כואב."
הבחירה בחיים של סיגל
ואז, עלתה האם. סיגל חליפה. האישה שאיבדה את היקר מכל, אך בחרה לא לשקוע אלא להרים ראש. בנאום מעורר השראה, היא הסבירה את הבחירה להנציח את גאיה דווקא במרכז שוקק חיים.
"בעולם מתוקן, בחורה בת 23 לא אמורה להופיע על חזיתו של מבנה ציבור. היא אמורה לחלום, לאהוב ולצמוח… אבל עולמנו נשבר. והוא נשבר ביום אחד, בשעה אחת… בתוך השבר הזה, אנחנו בוחרים להשיב חלק מהאור שלה. להפוך כאב למקום חי ונושם, להפוך זיכרון למרחב שממשיך לפעום. לא מפני שזה מנחם, אלא מפני שזו דרכנו לומר לעולם: היא הייתה. היא יפה. היא הותירה אחריה מנגינה שאי אפשר להשתיק."
"הגרמופון הוא הדרך"
עוד לפני שנכנסנו לאולם, תפסתי לראיון קצר את נוגה חליפה, אחותה הקטנה של גאיה. שאלתי אותה על התחושות בערב הזה, ועל הבחירה במרכז המוזיקה."הסמל שלה זה הגרמופון, שמלווה אותנו בכל ההנצחות שלה. הוא מסמל בעצם את האהבה שלה למוזיקה ואת דרך החיים שלה, ומרכז המוזיקה זה בדיוק המקום להנציח אותה – וזה משהו שמשאיר חותם."
חיבוק של עיר
מי שליוותה את המשפחה לאורך כל הדרך היא ראש העיר, מיכל רוזנשיין, שהכירה את גאיה עוד כילדה בבניין המגורים המשותף שלהן. בנאומה, היא חרגה מהפרוטוקול הרשמי ודיברה מהלב.
"אני צובטת את עצמי לפעמים כשאני שואלת את השאלה לאיזה עולם הגענו, שאני צריכים למנות תפקיד לתכלל ולסייע למשפחות השכולות… אבל את, סיגל, בחרת בחיים. למרות השבר, למרות הקושי… אתם בוחרים להתייצב, להוביל, לחזק ולחבק.
גאיה הייתה נערה צעירה עם אנרגיה כובשת. אי אפשר היה לפספס אותה… כל פינה במקום הזה, כל חדר, כל צליל… יספגו קצת מהאור שלה."
פרינצ'יפסה לנצח
הערב נחתם בצלילים ובתנועה, בדיוק כפי שגאיה הייתה רוצה. על הבמה עלו רקדניות לקטעי מחול מהפנטים, והזמרת משי קליינשטיין, בליוויו של אביב קורן, שרה בקול צלול שחדר ללבבות.
כשיצאתי מהאולם אל הלילה הקריר של קריית אונו, הבטתי שוב בשלט החדש: "מרכז המוזיקה ע"ש גאיה חליפה". חשבתי על הילדה שנולדה וגדלה כאן, על "פרינצ'יפסה" שאהבה עוגות שמרים שוקולד (שמעגל הנשים המקומי אפה וחילק עשרות מהן לחולים בשיבא באירוע לזכרה) וטראנס, על החובשת מדובדבן ועל הלב הענק שנדם ב-7 באוקטובר.
גאיה חליפה ז"ל הפכה למנגינה של העיר הזו. וכפי שאמרה אמה סיגל: זו מנגינה שמסרבת לדעוך. היא תמשיך להתנגן בכל ילד שיחזיק כינור, בכל נערה שתשיר אל המיקרופון, ובכל ריקוד שירקדו כאן בשנים הבאות".
יהי זכרה ברוך ומנגינתה נצחית.
