בגיל 77, דב פוקס הוא פרדוקס מהלך. מצד אחד, "רוקט סיינטיסט" איש רפאל, בוגר הטכניון בהנדסה אווירונאוטית, שבילה את הקריירה שלו בחישובים מדויקים ופיתוח טילי אוויר-אוויר. מצד שני, אמן פילוסוף בנשמתו, בוגר תואר שני בספרות, שצולל אל תוך "מרחבים לימינליים" (גבוליים) בהשראת הסופר הרוקי מורקמי, כשהוא משתמש בכלי ה-AI החדשניים ביותר כמעין מכחול לתת-המודע
איתן אלחדז ברק
השילוב הזה, בין ההיגיון הקר של הפיזיקה לבין החיפוש הפילוסופי אחר משמעות, הוא המפתח להבנת האיש ויצירתו. "אני כל הזמן מחפש דברים חדשים," הוא אומר, והמסע שלו מוכיח זאת.
מהעיר התחתית לצמרת רפאל
פוקס נולד בחיפה וגדל בעיר התחתית הסוערת של שנות ה-50, על רקע מהומות 58'. "בגיל 10 התחלתי לקרוא את 'ביטאון חיל האוויר', וידעתי שאני אתעסק במשהו בתעופה," הוא מספר. הידיעה הזו הובילה אותו ישירות לטכניון, לתואר ראשון ושני בהנדסה אווירונאוטית.
משם הדרך לרפאל הייתה טבעית. "הייתי אחראי על פיתוח מנועים רקטיים לטילי אוויר," הוא מסביר בפשטות של מי שעסק בדברים שברומו של עולם. "עבדתי על משפחת טילי אוויר-אוויר של רפאל… הייתי אחראי לפיתוח המנועים ל- 'פיתון 3' ו-'פיתון 4'". בהמשך מילא גם תפקידי ניהול שיווק ומודיעין עסקי בחטיבת החלל, עד שפרש בגיל 58.
אך בעוד הקריירה הטכנולוגית שגשגה, הנפש חיפשה אפיקים נוספים. במקביל לעבודתו, הוא הספיק לסיים תואר בפסיכולוגיה, תואר ראשון ושני בספרות עברית והשוואתית, ואף להתנדב בער"ן (עזרה ראשונה נפשית בטלפון). "בפנסיה, אתה יכול לעשות את זה," הוא אומר בחיוך.
אל תוך הבאר של מורקמי
הפנסיה, שהחלה לפני 18 שנה, לא הייתה סוף פסוק אלא התחלה חדשה. תחילה עסק בצילום, "סחבתי מצלמה… הייתי באיסלנד, הייתי בפינלנד", אך בשלב מסוים, "החלטתי שלא מתאים לי לנסוע לראות זריחת שמש בארבע בבוקר בקמצ'טקה… אמרתי, צריך למצוא משהו אחר."
"המשהו האחר" הזה היה האמנות הדיגיטלית, וכשכלי הבינה המלאכותית (AI) פרצו לתודעה, פוקס היה שם, מוכן. "חודש-חודשיים אחרי שזה יצא נכנסתי לזה. לא ידעתי למה אני נכנס, אבל נכנסתי לזה. זה מרתק."
התערוכה שלו היא לא אוסף תמונות, אלא מסע ויזואלי אל תוך אותם "מרחבים לימינליים" פילוסופיים שכה מרתקים אותו. הוא לא רק מתאר את המרחבים האלה, אלא גם ממקם את דמותו-שלו בתוכם, והופך את עצמו לאובייקט החקירה.
ההשראה מגיעה ישירות ממורקמי. ביצירה "הביצה הירוקה", אנו רואים את דמותו המבוגרת של פוקס עומדת בפרופיל בתוך חלל מוצף מים ירוקים ורגועים. הסביבה היא לא פנים ולא חוץ, לא יער ולא חדר. זהו הדימוי המובהק ביותר של "פרוזדור לתת-מודע" או "מלון חלומי" מורקמיסטי. המים מסמלים את התת-מודע ואת הזמן החולף, והדמות עומדת בהרהור, חוקרת את גבולות הקיום בסביבה שהיא כולה יציר AI, ובכך מחברת בין תודעה אנושית לבינה מלאכותית.
אם זוהי הכניסה השקטה לתת-המודע, היצירה "הנפילה לבאר" היא ההמחשה הדרמטית ביותר שלה. פוקס מצולם מלמעלה כשהוא נופל לתוך "באר אפלה", כפי שתיאר במפורש. זוהי צלילה אל הלא-מודע תוך אובדן שליטה מוחלט. יחד איתו נופלים מגבעת פדורה (סמל לזהות המשתנה) וטלפון חכם שעליו הכיתוב המבריק "No Signal". ברגע שהקשר הטכנולוגי-ארצי אובד, נפתח הפתח אל "רובד סמוי יותר של התודעה".
בין קיפאון לפריצה
המסע הפילוסופי של פוקס עוסק ישירות בשאלות של רצון חופשי ושליטה, מושגים שכל מהנדס מכיר היטב. ביצירה "האדם בקרח", דמותו לכודה בתוך גוש קרח עצום, ידיו מורמות בתנועה של כניעה או ניסיון היחלצות. זהו דימוי רב עוצמה על תמותה (קיפאון) והשתנות (הקרח הנמס), רגע קפוא "בין שני מצבים ברורים": בין קיפאון מוחלט להפשרה.
כאנטיתזה ישירה לדימוי הלכיד הזה, מגיעה היצירה "הפריצה מהמסגרת". כאן, דמותו של פוקס פורצת החוצה מתוך מסגרת תמונה מוזהבת ומפוארת, מנפצת זכוכית ורסיסי זהב לכל עבר. אם בקרח היה חוסר שליטה, כאן יש ביטוי עז של רצון חופשי. פוקס מנפץ את הגבולות בין מציאות לאשליה, בין האמנות לחיים. הוא מסרב להיות ממוסגר, תרתי משמע, ומוכיח כיצד הוא "תופר" אלמנטים יחד כדי ליצור מציאות חדשה ומתפרצת.
האני הנצפה והאני הנעלם
פוקס חוקר גם את הבדידות ואת הזהות בעולם המודרני. ביצירה "איש בחלון", המזכירה סצנת פילם נואר, אנו רואים גברים בחליפות צופים בבניין משרדים עצום. תשומת הלב נמשכת לחלון אחד מואר, שבו נראית צללית בודדה. זוהי המחשה קלאסית לבדידות בכרך האורבני, והדמות הבודדה בחלון היא ה"אני" הנצפה, המבודד, במרחב שבין הפרטי לציבורי. התמונה מהדהדת את נושאי השליטה והמעקב, אולי קריצה אירונית לרקע של פוקס במודיעין עסקי.
השימוש החוזר בדמותו שלו מגיע לשיא ביצירה "האמן כמרחב ריק". בהשראת רנה מגריט, אנו רואים את דמותו בחליפה עומדת בגלריה, אך ראשו חסר ובמקומו מרחפת מגבעת פדורה. הוא נוכח (החליפה) אך נעלם (הפנים). השימוש בדמותו, הוא מדגיש, אינו נרקיסיזם, למרות מה שרעייתו חושבת ("היא חושבת שהשתגעתי. 'זה תהליך של נרקיסיזם'"). זהו שימוש ב"אני" אוניברסלי החוקר את גבולות התודעה בעולם שבו הממשי והווירטואלי מיטשטשים.
הפילוסוף, המכונה והנכדה
תהליך העבודה של פוקס ממזג באופן מושלם את שתי זהויותיו. "אני מתייעץ איתו [עם ה-AI]. אנחנו עושים סיעור מוחות," הוא מתאר. "הדבר הכי חשוב והכי קשה זה הרעיון… הוא נותן לי רעיונות, אני בודק אותם. הוא מצייר לי, [אני אומר] 'זה לא מוצא חן בעיניי'… בסוף אני עושה את זה". הרקע ההנדסי שלו ("שליטה מלאה בכל פיקסל") ניכר בקומפוזיציות המדויקות, אך הוא מאמץ את ה-AI כדי להרחיב את גבולות הדמיון, לא כדי לאבד שליטה.
ההתלהבות שלו הדביקה גם את הדור הבא. "בזכות זה הבן שלי, שהוא פרופסור להיסטוריה, הפך להיות עכשיו אחראי על הבינה המלאכותית באוניברסיטת בר אילן," הוא מספר בגאווה. "אמרתי לו 'תשמע, יש דבר כזה, תנסה'. הוא ניסה, והיום… הוא בקצה האופק ואני הרבה-הרבה מאחור."
אבל הכיף האמיתי שמור לדור השלישי. "אני עובד עם הנכדה שלי, בת שמונה, על AI. אח שלה בן 12 וחצי כבר לא צריך אותי… וזה הכיף הכי גדול. 'סבא, אני יכולה לעלות? אני יכולה לעשות?'"
המסע של דב פוקס הוא שיעור מרתק על סקרנות אנושית. הוא החליף את הטרקים בהודו במסעות אל תוך התודעה. הוא לא הפסיק להיות "מדען טילים"; הוא פשוט הרחיב את ההגדרה. אם בעבר הוא חקר את גבולות האווירודינמיקה והפיזיקה, היום, בעזרת הכלים המתקדמים ביותר, הוא ממפה את הטופוגרפיה של הנפש. בגיל 77, פוקס מוכיח שהחיפוש אחר דברים חדשים אינו עניין של גיל, אלא עניין של החלטה. במקום לצאת לפנסיה, הוא פשוט החליף חזית.
