הבוקר, ביום השנה ל-7 באוקטובר, רחובות קריית אונו הפכו למסלול של אבל וגאווה. עשרות מתושבי העיר, מנערים ועד אזרחים ותיקים, השתתפו במיזם זיכרון ייחודי: ריצה בין בתיהם של הנופלים והנרצחים בני העיר, במסע שחיבר בין השכונות, הלבבות והסיפורים שנקטעו באחת.
כתב וצילם – איתן אלחדז ברק
היוזמה המרגשת נולדה מפוסט אחד שפרסם אתמול רני סוירי, פעיל חברתי מוכר בעיר שביום-יום עוסק בחומרי בניין, אך ליבו נטוע עמוק בקהילה. הוא הזמין את התושבים להצטף אליו לריצה שקטה, לא תחרותית, שתעבור כתחנות בין הבתים שהפכו לסמל של האובדן העירוני. ההיענות הייתה מיידית וחוצת גילאים – המבוגר שברצים חצה את גיל 70, והצעיר ביותר הוא חייל בגיל גיוס.
בפארק רייספלד, רגע לפני שהחלו, כינס סוירי את הרצים סביבו. "היום הזה נוגע בבטן הרכה של כולנו," פתח ואמר בקול נרגש. "חשבתי שלנוכח פני האסון הגדול, הדבר הקטן שאנחנו יכולים לעשות מהמקום האישי שלנו הוא עבור המשפחה המורחבת של קהילת בני המקום. המטרה היא לתת כבוד לאנשים שאיבדו את היקר מכל, ודרך זה, גם לעשות כבוד לעצמנו ולחוסן שלנו".
משם, יצאה קבוצת הרצים למסע הזיכרון. המסלול, שנע בין שכונת אריאל שרון, השכונה הוותיקה, פסגת אונו וקיראון, היה שרטוט פיזי של מפת הכאב העירונית. בכל תחנה, עצרו הרצים לרגע של התייחדות. לצד הדממה, נאמרו מספר מילים על דמותו של כל נופל ונרצחת, זיכרון קצר ואישי שניסה להחיות לרגע את מי שהיו.
הם עצרו ברחוב יצחק נבון, לחלוק כבוד לדניאל לוי ולרואי ששון ז"ל. המשיכו לרחוב קצנלסון, לביתה של סביון חן קיפר ז"ל, ומשם לרחוב לוס אנג'לס, שם התגוררה לבנת לוי ז"ל. הריצה נמשכה לרחוב רמז לזכרה של גאיה חליפה ז"ל, ולרחוב ברנר, לביתו של אלוף-משנה אסף חממי ז"ל.
המסע לא תם. ברחוב קק"ל עמדו ליד ביתו של עדי שני ז"ל, ובסמוך לפארק מכבית עברו ליד ביתה של שירת ים עמר ז"ל. הם המשיכו לשכונת יצחק רבין, לביתו של יואב מלאייב ז"ל, וברחוב שי עגנון חלקו כבוד לזוג לילי ורמי תמרי ז"ל. התחנה האחרונה, ברחוב הזמיר, הוקדשה לזכרו של ברק הלפרן ז"ל.
ריצת הבוקר הזו לא הייתה אימון ספורטיבי. היא הייתה מעשה של קהילה, ביטוי פיזי לכאב שאינו מרפה, והצהרה שקטה אך נחושה: אתם איתנו, בלבנו, ובכל צעד שאנו עושים ברחובות העיר הזאת. קהילת קריית אונו הוכיחה היום שכדי לזכור, לפעמים כל מה שצריך זה פשוט לזוז, ביחד.
