בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר, היוצרת והיזמת החברתית דנה ספיר מעלה את המופע הרב-תחומי "Dance in Peace 107" – מסע ויזואלי ורגשי המשתמש במחול, מוזיקה ואמנות כדי לגעת בפצע הלאומי ולפתוח מרחב לריפוי קולקטיבי. בריאיון מיוחד היא מספרת על תנועת "Heartivism" שהקימה ועל הכוח של יצירה משותפת לחולל שינוי. כפי שהיא אומרת, "למעשה, אנחנו רוקדים את מה שהלב עוד לא מסוגל לבטא במילים. כל צעד הוא בחירה מחודשת בחיים"
כתב וצילם – איתן אלחדז ברק
אמנות שנולדה מתוך השבר
איך אוספים את הרסיסים אחרי שהכול נשבר? איך מעבדים טראומה קולקטיבית שעדיין מדממת? עבור היוצרת הרב-תחומית דנה ספיר, התשובה אינה טמונה במילים, אלא בגוף, בתנועה ובצליל. המופע החדש והמטלטל שלה, "Dance in Peace 107", שעלה לאחרונה במוזיאון תל אביב, הוא לא רק יצירת מחול, אלא מרחב ריפוי טקסי, תגובה אמנותית אמיצה לפצע הפתוח של החברה הישראלית.
על הבמה: מסע חושי אל לב הטראומה
המופע נפתח כשעל קירות המוזיאון מוקרן הפסוק רב המשמעות משיר השירים, "אני ישנה אך ליבי ער", משפט המכניס את הקהל מיד למצב תודעה של דריכות פנימית. משם, במשך 80 דקות מרוכזות, הקהל נשאב למסע ויזואלי ורגשי עז. על הבמה, תמונות חזקות נצרבות בתודעה: רקדנים תלויים באוויר כבמצב של חלום סוריאליסטי, דמות עטופה אדום עז שנראית כלקוחה מציור פלמנקו טרגי, גופות שרועים ברפיון כואב תחת אור בודד, והקרנות נוספות של טקסטים בעברית המרחפות בחלל כמו זיכרונות או תפילות. זהו שילוב של מחול מודרני, מוזיקה חיה, אמנות אווירית ווידאו-ארט, המתלכדים לכדי חוויה אחת עוצמתית.
האמנות כשירות מילואים לנפש
"כל צעד הוא בחירה מחודשת בחיים, כל תנועה – בקשה לאיחוי משותף", מסבירה ספיר. כשאני שואל אותה איך הרגע ההוא באוקטובר תפס אותה, היא עונה בפשטות: "זה היה שבר, תהום". כמו רבים, גם היא מצאה את עצמה שואלת את השאלה המיידית: "מה עושים?". עבור ספיר, התשובה הייתה ברורה. "הקריאה לפעולה הובילה אותי לשאלה 'מה יש לי לתרום?'. אני לא הולכת למילואים, אבל אמרו לי ש'אלה המילואים שלך'". תפיסה זו, של אמנות ככלי אקטיבי לשינוי, אינה רק פילוסופיה אישית, אלא רוח החיה מאחורי כל היבט של הפרויקט.
יצירה משותפת בצל האבל
השליחות האישית הזו היא נחלתם של כל 15 האמנים המשתתפים במופע, שהתגייסו לפרויקט מתוך תחושת דחיפות דומה. תהליך היצירה עצמו היה טבול במציאות הישראלית המדממת. "העבודה על המופע החלה בימים הראשונים שלאחר הטבח", משתפת ספיר. "האמנים ניווטו בין תהליכי אבלות אישיים, ימי מילואים, הצפה של טראומות חוזרות וימי חזרות שבוטלו עקב אילוצים ביטחוניים". המציאות הזו נוכחת ונושמת על הבמה – במקטעי המונולוגים החשופים, בתנועות הגוף הכואבות ובמוזיקה המקורית שמלווה את המסע.
לעקוף את האוטומטים, לגעת בכאב
האם האמנות הזו היא כלי תרפויטי? "לא הייתי אומרת דתי, אולי טקסי", היא מדייקת. "אני חושבת שאמנות פשוט נכנסת לערוצים שמאפשרים לנו להתמודד עם דברים באופן שהעיסוק המילולי והישיר לא מאפשר. היא מחלחלת עמוק, נכנסת לגוף, למקום שבו הטראומה נמצאת, ומאפשרת לו לעבור תהליך מבלי שנצטרך לדבר או לנתח אותו. היא עוקפת את האוטומטים שלנו, ולכן אנשים יכולים לפגוש את עצמם ואחד את השני".
Heartivism: מתגובה נקודתית לתנועה של תקווה
הפילוסופיה הזו היא היסוד שעליו נבנתה "Heartivism" – תנועה אמנותית-חברתית שספיר ייסדה, השואפת להיות הרבה יותר מסדרה של מופעים. זוהי פלטפורמה ארוכת טווח לשינוי ואיחוי. החזון מתרחב הרבה מעבר לבמה וכולל תוכניות עתידיות קונקרטיות: מיזם "LevelLev 710" להרצת תוכניות שיקומיות למתמודדים עם PTSD באמצעות תרפיה באמנות; תוכנית חינוכית לבני נוער לעידוד יזמות חברתית; ואף ייצוא המופע לקהילות בינלאומיות במטרה לשנות את הנרטיב ההסברתי על ישראל. התנועה היא ההוכחה שניתן לרתום את כוחה של התרבות לא רק לתגובה מיידית, אלא לבניית חוסן וחברה מתוקנת יותר.
תרבות כצורך קיומי
הצפייה במופע והשיחה עם ספיר מותירות הרהור עמוק על תפקידה של האמנות בזמן משבר. בעידן של שיח מקטב וסיסמאות, "Dance in Peace 107" מציע שפה אחרת – שפה של חוויה חושית ישירה. ספיר לא מבקשת לספק תשובות קלות. היא מזמינה את הקהל למרחב של עיבוד קולקטיבי, למפגש כן עם הכאב, ומתוך כך, לנסות ולבחור מחדש בחיים. "אנשים נכנסו לכאן במצב אחד ויצאו במצב אחר", היא מספרת, "ול'משהו האחר' הזה יש פוטנציאל להדהד הלאה". במציאות הישראלית הנוכחית, יוזמות כאלו אינן מותרות, אלא צורך קיומי. הן מזכירות שבכוחה של היצירה לא רק לשקף, אלא גם לעצב מציאות חדשה של תקווה.
