אתמול, יום שישי בצהריים, דיזנגוף סנטר לא היה רק מרכז קניות. עם הכניסה בשעריו, נשאבתי היישר לתוך קולאז' תרבותי ססגוני – פסטיבל "חודש יפן", שהצליח להביא את ניחוחות וצלילי ארץ השמש העולה אל ליבה הפועם של תל אביב. האוויר היה מלא באנרגיה של סוף שבוע, אך גם בריח של ראמן מהביל וצלילי מוזיקה יפנית, והמרחב כולו קושט בפנסים אדומים ובסמלים אייקוניים. בין ההמון, בתוך החגיגה, חיפשתי את הסיפורים האנושיים שמאחורי הדוכנים והמופעים.
כתב וצילם – איתן אלחדז ברק
הפסטיבל, שמתקיים לאורך חודש שלם, מציע תוכנית עשירה ומגוונת. לצד "טוקיו מרקט" שוקק ודוכני קולינריה, מתקיימים על הבמה המרכזית אירועים מיוחדים כמופע הסומו שהתקיים מוקדם יותר השבוע, ותצוגות האופנה של שנקר ואופנת הרחוב היפנית שמתוכננות לימים הקרובים. אך אני בחרתי לצלול אל הפינות האינטימיות יותר של הפסטיבל.
שקט, שלווה וחיבור בין תרבויות
התחנה הראשונה שלי הייתה בפינה שלווה של ריכוז ושקט, שם ערכה שיה אבנט טקס תה יפני מסורתי. מסביבה ישבו צופים מרותקים, והיא, בתנועות מדודות ומלאות חן, מזגה את המאצ'ה הירוקה. כששאלתי אותה על החיבור שלה לאמנות העדינה הזו, התגלה סיפור חיים מרתק. "ביפן זה ממש מפורסם," היא הסבירה בעברית רכה, "אבל אני בארץ כבר הרבה זמן." שיה, יפנית במקור, בנתה את חייה בישראל עם בעלה הישראלי וילדיהם. היא ממשיכה ללמוד ולהתפתח בתחום אצל "מאסטרית" שהיא גם פרופסור, ובכך יוצרת גשר חי ונושם בין מולדתה לבין המקום שהפך לביתה. עבורה, טקס התה הוא דרך לשמר את הקשר לשורשיה ולהעביר הלאה פיסה מהתרבות העשירה שלה.
מהלאגרים שלנו ועד טוקיו
מהשלווה של טקס התה, המשכתי אל האווירה התוססת של דוכני האוכל והשתייה. שם, תפס את עיני דוכן בירה יפנית. המוכר הנלהב לא היסס להכריז: "זאת הבירה מספר אחד בעולם!". הוא מזג לי טעימה והסביר, "היא פירותית קצת יותר מהלאגרים שלנו… הרבה, הרבה יותר מגניב." לדבריו, זו הבירה המושלמת לצד קערת ראמן, ואין ספק שהיא מוסיפה מימד נוסף לחוויה הקולינרית שהפסטיבל מציע.
עולם שלם המקופל בנייר
אך את ההפתעה הגדולה ביותר של הביקור השאירה לי תהל שולמן, נערה בת 18 עם עיניים בורקות וכישרון יוצא דופן. על השולחן לפניה עמד צבא שלם של יצירות אוריגמי מורכבות: חתולים, ינשוף ואפילו עוף חול (פיניקס) מרהיב. "אני עושה אוריגמי כבר 11 שנים," היא סיפרה בחיוך. "מגיל קטן מצאתי חוברות וזה נורא הדליק אותי."
התשוקה הזו הובילה אותה להצטרף למרכז הישראלי לאוריגמי, קהילה קטנה וחמה של חובבי התחום, לדבריה, "מילדים בני 4 ועד מבוגרים בני 80". כששאלתי אותה מה האמנות הזו מעניקה לה, התשובה שלה הייתה מעוררת השראה. "זה נורא מפתח את החשיבה," הסבירה. "בגלל שהתעסקתי בזה מגיל קטן, כשהגעתי למסגרות כמו צבא, השגתי את הציונים הכי גבוהים במבחני חשיבה. זה עזר לי להתמודד עם אתגרים. כשהייתי צריכה לשבת לבד ולחשוב איך אני פותרת הוראות קיפול, זה בנה לי מיומנות שכבר הייתה לי כשהתמודדתי עם דברים קשים יותר בחיים." עבור תהל, אוריגמי הוא לא רק תחביב, אלא כלי רב עוצמה לפיתוח אישי ואקדמי. "אני באמת מתה על התחביב הזה," סיכמה, "ואני פה היום כדי להמשיך ולהעביר את זה הלאה."
יצאתי מדיזנגוף סנטר כשהשמש של יום שישי החלה לשקוע, עם טעם של בירה יפנית ועם תובנה חדשה על הכוח הטמון בקיפולי נייר. הפסטיבל הזה הוא הרבה יותר מאוסף דוכנים ואירועים; הוא מפגש אנושי מרתק עם אנשים כמו שיה ותהל, שבאמצעות התשוקה שלהם, מצליחים להפוך פיסה מתרבות רחוקה לחלק מהסיפור הישראלי. אני כבר מסמן ביומן את אירועי השבוע הבא – "שבוע פוקימון" שמתחיל מחר, ופאנל מדבבי "וואן פיס" המצופה בהמשך. אין ספק, יש עוד הרבה מה לגלות.
