אמנות על קצה התהום: מסעו של אלק דה-מרקו מהיאקוזה לנווה צדק

לילה אחד בתל אביב, חיים שלמים בצפון-מערב ארה"ב

ישנם ערבים שההיסטוריה מסמנת בכוכבית קודרת, רגעים שבהם בועת השגרה עומדת להתנפץ. ליל חמישי לפני שלושה שבועות בתל אביב היה אחד כזה. בתוך החלל הבוהק של גלריה "קורידור" החדשה בנווה צדק, חגג עולם האמנות המקומי בפתיחה נוצצת. צלילי כוסות יין מתנגשות, המולת שיחות על טכניקה וקומפוזיציה, אנשים יפים ואווירה קוסמופוליטית. כל אלה יצרו תחושה של נורמליות מוגנת. איש כמעט לא ידע שבעוד שעות ספורות, עם שחר, תפתח ישראל במבצע צבאי נרחב נגד איראן. ברגע המוזר והאחרון הזה של שלווה מדומיינת, פגשתי את אלק דה-מרקו, אמן שסיפורו ופילוסופיית חייו נראו כאילו נכתבו עבור אותו הלילה.

דה-מרקו אינו אמן טיפוסי. הוא גדל באזור קשוח ומבודד בצפון-מערב ארה"ב, בין סיאטל לפורטלנד, בקהילה של ציידים, כורתי עצים ודייגים. ילדותו, כפי שהוא מתאר, סבבה סביב "עבודת חווה" פיזית קשה ובמקביל, סביב צלילי הגראנג' וההשפעה העצומה של קורט קוביין. בגיל 18, אירוע טראומטי שינה את מסלול חייו: התקף לב. בעקבותיו, הוא נרשם לקולג' מקומי, שם, כמעט במקרה, גילה את כישרונו לציור.

חלון חדש לעולם

באוויר הלח של נווה צדק, בין בוטיקים אופנתיים לבתי קפה שוקקים, נפתח בחודש שעבר חלון חדש לעולם האמנות הבינלאומי. גלריה "קורידור", שלוחתה החדשה של אימפריית הגלריות של ארז זימאק, פתחה את שעריה במטרה מוצהרת: לחבר בין אמנים ישראלים לזירה הגלובלית, ולהביא לכאן את השמות העולים המדוברים ביותר בעולם. בתערוכת הפתיחה, "היכן שקצוות נפגשים", בין שמות ישראלים מובילים, ניצבת בגאון סדרה של שמונה ציורים של אלק דה-מרקו.

טוטם של עץ ומכת

אני פוגש אותו בגלריה, דמות רגועה הניצבת בניגוד גמור לקנבסים האקספרסיביים והסוערים שלו, וניגש לאחת העבודות המרכזיות בתערוכה. על בד גדול, מתפרקת ונבנית בו-זמנית דמות מונומנטלית, חציה טוטם, חציה מכונה. קווים שחורים ועבים, כמו קליגרפיה אלימה, בוראים צורות קטועות: לסת של צהוב תעשייתי, גלגל שיניים בצבע אדום-דם, וכדור של כחול-חשמלי. בצד שמאל, משטח מצויר בדוגמת עץ מושלמת הוא מחווה ישירה וקורעת לב לאביו הנגר. בצד ימין, הרקע מתמוסס לכדי כאוס קדמוני של התזות ירוקות ולבנות. העין לא נחה לרגע, היא נודדת במפגש הזה שבין האורגני למכני, בין המתוכנן לפראי.

הניגוד בין שמחה החיים לבין קולות המלחמה – ערב פתיחת התערוכה של דה מרקו

אלף עיגולים ושבועה אחת

כשאני שואל אותו על המעבר מהנוף התעשייתי של עיר הולדתו אל החלל הלבן והמהודר בתל אביב, הוא מחייך. "האנרגיה היא אותה אנרגיה," הוא אומר בקול שקול. "פעם ראיתי אותה על קרונות רכבת חלודים שדוהרים דרך העיר, היום אני מנסה ללכוד אותה על בד. הרכבות האלה היו החיבור שלי לאדמה, לתעשייה, לתנועה בלתי פוסקת. הן היו הקנבס הראשון שלי, גם אם רק בעיני רוחי."

התנועה הזו, שנולדה בצפייה ברכבות משא, היא אכן ליבת עבודתו. אך הכוח האמיתי המניע את יצירתו נולד במקום אחר לגמרי: ביפן, תחת משמעת ברזל של מאסטר קעקועים ממשפחת אירזומי. כשאני שואל על החניכות שלו, הבעה אחרת, רצינית יותר, עולה על פניו.

"זו הייתה חוויה שוברת," הוא מודה. "המאסטר שלי, שאת עבודותיו ראיתי בעיקר על גבם של אנשי היאקוזה, האמין שאי אפשר ליצור בלי לשבור קודם את האגו. במשך שלושה חודשים, כל מה שעשיתי היה לצייר עיגולים. אלף עיגולים ביום, כל יום. עד שלא יצרתי עיגול מושלם בתנועה אחת, אינסטינקטיבית, לא הורשיתי להתקדם. זה לא היה שיעור בגיאומטריה, זה היה שיעור בענווה."

החניכות הקשוחה נמשכה שלוש שנים, עד שדה-מרקו הגיע לקצה גבול היכולת וביקש לפרוש. אך בעולם שבו קודים של כבוד הם הכל, לעזיבה היה מחיר כבד. "לבקש לעזוב היה מעשה שלא ייעשה," הוא מסביר, וקולו נחלש. "כדי להשתחרר, הייתי צריך להישבע שבועה אחת, מחייבת: שלעולם לא אקעקע אדם אחר, למשך שארית חיי."

החופש שנולד ממגבלה

זוהי נקודת המפנה הדרמטית בחייו, הרגע שבו נסגרה בפניו דלת אחת, אך למעשה נפתחה דלת אחרת, רחבה הרבה יותר. השבועה הכריחה אותו למצוא דרך חדשה, והוא מצא אותה בקנבס. אני שואל אותו אם המעבר מהעור החי אל הבד הדומם היה קשה.

"להפך," הוא עונה במהירות. "זו הייתה משמעות החופש. אחרי שלוש שנים של חוקים נוקשים ודיוק כירורגי, הבד הפך למרחב שבו אין חוקים. לכן אני לא משרטט סקיצות. אני ניגש לבד ורוקד איתו. אני מגלה את הציור תוך כדי עבודה, נותן לתת-המודע להוביל. אחרי שנאלצתי לוותר על הקעקוע, הציור הפך למקום שבו האמנות שלי יכולה להתקיים ללא גבולות, ללא פשרות."

הגישה הזו הפכה אותו לאמן מסוג אחר. הוא כמעט ולא מציג בגלריות, ורוב עבודותיו נמכרות ישירות לאספנים פרטיים במחירים גבוהים. "שום דבר בחיי לא היה נורמלי," הוא אומר במשיכת כתפיים, "אז למה שהקריירה שלי תהיה?".

וכך, בהתבוננות באנרגיה הגולמית הלכודה על הבד, אי אפשר שלא להרהר בפרדוקס של אלק דה-מרקו. אולי, באופן מוזר, השבועה שכפתה עליו מגבלה מוחלטת היא זו שהעניקה לו חופש אמנותי מוחלט. ייתכן שהמשמעת הנוקשה של המאסטר לא נועדה רק לשבור את האגו, אלא גם לחשל כלי קיבול חזק מספיק כדי להכיל את הכאוס היצרי שפרץ ממנו לאחר מכן. דה-מרקו לא בורח מהקצוות; הוא חי ויוצר בתוכם, והופך את נקודת השבר למקור הכוח הגדול ביותר שלו, ומוכיח שלפעמים, המגבלות ההדוקות ביותר מולידות את החופש הרחב ביותר.

יופי בתוך הכאוס

‫ספר לי על הביקור שלך בישראל? :"מאז הטיול הראשון שלי לכאן, תמיד התרשמתי מישראל. כולם כאן מאוד חזקים ועצמאיים. כולם כאן תותחים," הוא אומר במילה ישראלית שקלט היטב. "אני פשוט אוהב את האנרגיה… הרגשתי אחריות להיות כאן. החברים הכי טובים שלי, סוחר האמנות שלי – כולם מדהימים במדינה הזו".

כשאני שואל אותו על החיבור העמוק שהוא מרגיש לישראל, הוא קושר זאת ישירות לתפיסת עולמו. "כל הציורים שלי עוסקים באיזון בין כאוס ושלווה. אני חושב שבישראל, צריך ללמוד איך ליהנות גם בזמנים מטורפים. חייב להיות כאוס כדי שיהיה יופי, ואני רואה את היופי בכל כאוס. אני חושב שזה מתחבר היטב לאנשים בישראל. אתם יכולים למצוא את היופי בכל מצב. וכולכם נלחמים על מה שאתם מאמינים בו, שזה מדהים."

ריקוד אחרון לפני השחר

לקראת סוף הערב, האווירה הטקסית בגלריה השתנתה. דיג'יי החל לנגן מוזיקה קצבית, ופינה קטנה של שמחה ספונטנית פרצה בחלל. כמה צעירים וצעירות החלו לרקוד בחופשיות. היה זה רגע של יופי טהור, ניגוד מוחלט לאמנות הטעונה שעל הקירות. ובדיוק ברגע הזה, שבו התנגשו היופי והשמחה המתפרצת בשיחה על כאוס וחירום, פניתי אל אשת יחסי הציבור של האירוע ולחשתי לה, "הכל נראה כל כך מושלם ויפה כאן, אבל אי אפשר להפסיק לחשוב שבמרחק כמה עשרות קילומטרים מכאן מתנהלת מלחמה."

עם עלות השחר של יום שישי, כשהמזרח התיכון התעורר למציאות חדשה ומאיימת, דבריו של דה-מרקו מהלילה הקודם הידהדו בבהירות מצמררת. האמנות שלו, שנולדה מהתנגשות בין כאוס תעשייתי למשמעת נזירית, הרגישה פתאום פחות כמו סיפור אישי ויותר כמו מראה. היכולת ליצור "מעגל מושלם" של סדר בתוך עולם של אלימות בלתי צפויה; הריקוד בין הקו הפראי והאגרסיבי לבין הצורה המבוקרת – זהו הפרדוקס של אלק דה-מרקו. ובאותו ליל חמישי סוריאליסטי, זה הרגיש לרגע כמו הפרדוקס של הקיום הישראלי כולו, הממשיך לרקוד ביופי חסר דאגות, מודע תמיד למלחמה שממתינה ממש מעבר לפינה.