בצל המלחמה בין איראן לישראל , תחנות הרכבת הקלה התת-קרקעיות בתל אביב, שתוכננו במקור לתחבורה ציבורית, הפכו למקלט בלתי צפוי עבור קבוצות מגוונות שמחפשות מחסה מפני אימת הטילים. בין אלה שמוצאים מקלט נמצאת צ'ולה לוגאן בת ה-33, אשר יחד עם חברותיה, ישנה בתחנה המוגנת של אלנבי במהלך השבוע האחרון.
איתן אלחדז ברק
"אנחנו לא באמת מחכות לצפירות האזעקה", הסבירה צ'ולה בראיון שנערך אמש. "אנחנו פשוט מגיעות מראש כדי שנהיה מוכנות. כל יום, אנחנו מגיעות מראש, לא מחכות לאזעקות". היא פירטה את השגרה הקפדנית שלה: "יש לי את המיטה המאולתרת שלי. אני מביאה אוכל, אני מביאה מים, אני מביאה כל מה שאני צריכה". לפני שהיא עוזבת את הבית, היא דואגת "לסמס לאמא שלי וליידע אותה שאני מגיעה… רק שתדעי, אהיה ברחוב 10 דקות". וברגע שהיא מגיעה לתחנה, היא שולחת הודעה נוספת: "אני כאן ובטוחה כבר". גם אם יש אזעקות כשהיא כבר במקלט, היא ממשיכה לעדכן: "אני עדיין באלנבי, עדיין בטוחה".
התחנות, שנבנו תוך מחשבה על מוכנות לשעת חירום, מציעות סביבה ממוזגת, מערכות סינון אוויר מתקדמות, דלתות הדף וכיסוי סלולרי מלא. תכונות אלו, שבדרך כלל אינן זוכות להתייחסות מצד נוסעים יומיומיים, הפכו לעורק חיים קריטי עבור אלה שמחפשים ביטחון. נת"ע (NTA), מפעילת הרכבת הקלה, הדגישה את מחויבותה לתחזוקת חללים אלה, דיווחה על ניקיון ותחזוקה שוטפים וציינה שהתחנות פתוחות 24/7. מנכ"ל נת"ע אף הזמין את הציבור להגיע לתחנות בעת הצורך, מה שהפך אותן למרחב מוגן, שקט ונוח יותר עבור חלק מהאנשים מאשר הבית, במיוחד עבור מי שאין לו ממ"ד או מקלט.
"קהילות המקלט" שנוצרות בתחנות אלה מגוונות להפליא. לצד צ'ולה וחברותיה אתמול היו מספר עובדים זרים מהפיליפינים, הודו ותאילנד, שאחד מהם הביא את כלבתו מסוג פינצ'ר לנחמה. נוכחת הייתה גם צעירה משדרות, עיר בדרום ישראל שנפגעת לעיתים קרובות מסכסוכים, וכעת מתגוררת בתל אביב. אישה מבוגרת מצאה שם נחמה, לצד פליטי הייטק שהקימו משרדים מאולתרים עם מזרנים ומחשבים ניידים, והמשיכו בעבודתם בתוך אי-הוודאות.
ההתכנסות הספונטנית הזו טיפחה תחושה ייחודית של קהילה. "זה ממש נחמד", שיתפה צ'ולה על "שותפיה לחדר" הזמניים. "זה למעשה סופר נחמד. יש אנשים שמביאים אוכל. לפני כמה ימים מישהו הביא גיטרה והם ניגנו לכולנו". כמורה בגן ילדים, צ'ולה אף תלתה שלטים המציעים עזרה להורים עם ילדים, והביאה את ערכתה עם טושים, מדבקות וספרים. "כולנו עוזרים זה לזה. זו משפחה גדולה, קהילה גדולה", אישרה. השגרה היומיומית כוללת שהייה בתחנה במשך הלילה, "ואז אנחנו מחכות בבוקר קצת, ליתר ביטחון. ואז אנחנו עוזבות וחוזרות הביתה, ונקווה שנישאר בבית קצת. ואז שוב, אותה שגרה".
מה שהחל כצורך בזמן מלחמה התפתח לתופעה חברתית בלתי צפויה, המדגימה חוסן ותמיכה הדדית לנוכח מצוקה. עבור רבים, תחנות תת-קרקעיות אלו הפכו ליותר מסתם מקלטים; הן בתים זמניים שבהם זרים הופכים לשכנים, קשורים בנסיבות משותפות ותקווה קולקטיבית לשלום.
