שבוע שעבר נצרב בזיכרוני כערב שבו נפגשו שני כוחות מרתקים: בשורה קולינרית חדשה וסנסציה ויראלית שהגיעה כדי לטרוף (תרתי משמע) את כל מה שידענו על תחרות אוכל בישראל.
איתן אלחדז ברק
הגעתי לחנוכת סניף הבכורה של "שווארמת דוידוביץ'" בגבעתיים, מקום ששמו כבר החל ללכת לפניו כמי שמביא איכות חדשה ומרעננת לעולם השווארמה בגוש דן. ואכן, כבר מהביס הראשון, הרגשתי שמדובר בלא פחות ממהפכה קטנה – בשר משובח, טעמים מדויקים ונדיבות מפנקת. אך מעבר לחוויה הקולינרית המבטיחה, דוידוביץ' בחרו לפתוח את שעריהם בגימיק יוצא דופן: תחרות אכילה נועזת.
חלונות חדר האירוח של השווארמייה החדשה הפכו במהרה לזירת התגודדות סקרנית. עשרות צעירים, עיניהם נשואות אל הדמות המרכזית, חיכו בקוצר רוח לתחילת האתגר. הם הכירו אותו מהטיקטוק, מהסרטונים הויראליים שכבשו את הרשת לפני כעשרה חודשים. האיש שבפנים, השרירן בעל הקוביות המרשימות, עומד לשבור שיאים – והפעם, מול עשר פיתות עמוסות כל טוב, בזמן קצוב של חצי שעה. לבסוף הוא עשה זאת – עשר פיתות ב-20 דקות. הכירו את פיטקרים, אם תרצו – האכלן התחרותי הראשון של ישראל.
עליית האכלנות התחרותית: מתופעה אזוטרית לתעשייה עולמית
בעוד שבישראל אכילה תחרותית עדיין בחיתוליה, מדובר בתופעה מוכרת ומבוססת היטב ברחבי העולם, ובפרט בצפון אמריקה ובמזרח אסיה. זהו ענף ספורט לכל דבר, עם ליגות, חוקים נוקשים, ואפילו כוכבים שמרוויחים סכומים נאים. מה שהחל כאתגרים מקומיים בירידים ובפסטיבלים, הפך במקומות מסוימים למופעים המוניים המושכים אלפי צופים ומשודרים בטלוויזיה.
הדוגמה המפורסמת ביותר היא תחרות אכילת הנקניקיות של נתן'ס (Nathan's Hot Dog Eating Contest) המתקיימת בקווינס, ניו יורק, בכל רביעי ביולי. תחרות זו, שהפכה לאירוע לאומי בארה"ב, מושכת אליה עשרות אלפי צופים חיים ומיליוני צופי טלוויזיה, והיא רק קצה הקרחון. מתחרויות המבורגרים ענקיים, דרך סושי ועד פאי – כמעט כל מאכל יכול להפוך לזירת קרב בין אכלנים תחרותיים. לצד התהילה והפרסים, התחום מלווה גם בחששות בריאותיים, כאשר סרטים תיעודיים וכתבות חושפים את הסכנות הפוטנציאליות הכרוכות בדחיפת הגוף לקצה גבול היכולת. התופעות הנלוות כוללות גם תרבות של צפייה, כפי שנדגים בהמשך, שבה אנשים נהנים לצפות באחרים אוכלים כמויות אדירות.
כעת, נראה שהטרנד הזה, על כל היבטיו, מתחיל לקנות אחיזה גם בישראל, ומי שעומד בחזית המגמה הזו הוא פיטקרים.
פיטקרים: "לא לנסות בבית"
מאוחר יותר, ניתנה לי ההזדמנות לשוחח עם התופעה שמאחורי הכינוי. "איך אתה?" פתחתי, מנסה להבין את הפער בין המראה האתלטי לכמויות האוכל הבלתי נתפסות שהוא מסוגל לצרוך. "מסוגל להעמיס על עצמך כל כך הרבה מבלי להקיא" הוא השיב על השאלה ההיתולית "אין סיכוי שזה יקרה".
"אני מתאמן," השיב פיטקרים בחיוך, "כל החיים הייתי מתאמן בחדר כושר, ובקריירה שלי אכלתי המון קלוריות, אפילו יותר ממה שאני אוכל היום. שקלתי 150 ק"ג של שריר, והיום אני 115 ק"ג. אני אוהב להישאר ככה."
הסקרנות רק גברה. איך מגיע בחור ששומר על אורח חיים ספורטיבי לתחום של אכילה תחרותית? "ספר לי מה מקורות ההשראה, עד כמה זה מפותח בחול ומה זה אומר להיות אכלן תחרותי בארץ? אין בכלל מידע על התחום הזה," שאלתי.
"אני הראשון שהביא את זה לארץ, לפני עשרה חודשים האמת," חשף פיטקרים. "התחלתי ב'מוק באנג' – זו בעצם תוכנית אכילה שבה אתה מצלם את עצמך אוכל. יש לי ערוץ ביוטיוב שבו אני מצלם את עצמי אוכל, גם עם ASMR, שזה צלילים של לעיסות ובליעות. וככה בעצם התחלתי, ופתאום התגלגלתי לתחום ה'פוד צ'אלנג" – שזה בעצם אתגרי אכילה, אכילה תחרותית."
הוא סיפר על האתגר הראשון שלו – שני מגשי פיצה ב-20 דקות בגבעת שמואל – וכיצד מאז, הטלפון לא מפסיק לצלצל מהצעות למסעדות ברחבי הארץ. "הצלחתי עד היום ב-90% מהאתגרים. והיום אני עושה את זה ממש כמקצוע. אני ממש בא למקום, מזמין אותי לאתגר. זה סוג של פרסום לעסק," הסביר. "אלה דברים שאף אחד לא עושה פה בארץ, וזה מאוד מפותח בחו"ל"
הצצה אל מאחורי הקלעים של אכלן תחרותי
"אז ספר לי איך מתכוננים לתחרות ? ," שאלתי
"אוקיי, אז קודם כל אני שותה המון המון המון מים כדי להרחיב את הקיבה," חשף פיטקרים. "ואני מציע לכם לא לנסות את זה בלי השגחה, כי אפשר לקבל הרעלת מים. רק תשאירו את זה למקצוענים. אני שותה שלושה ליטר מים, מרחיב את הקיבה, וזו בערך המניפולציה היחידה שאני עושה. ואני מאמן את הלסת. אני עושה עשרה סטים, עשר דקות, עשר שעות." הוא צחק, "וואי, משהו כמו 20 נעילות של פיטבול בלסת."
הוא הדגיש את החשיבות של הבריאות: "אני שומר על הגזרה בגלל זה אני פיטקרים. רק אנשים שהם בסגנון שלך יכולים לעשות דבר כזה? זה לא מתאים לאנשים שמנים. אנשים שמנים שבעים דווקא יותר מהר, כי השומן מפריש הורמון שובע, אז לא לנסות לעשות את זה בבית
חוויה קולינרית שמשלבת אתגר ונדיבות
בחזרה לאירוע הפתיחה של דוידוביץ', האווירה הייתה מחשמלת. פיטקרים עמד במשימה בגבורה, מול קהל מעריצים נלהב ומצלמות מתעדות. אמנם לא ראיתי במו עיני את עשר הפיתות נעלמות כהרף עין, אך ההתרגשות והתדהמה היו מוחשיות.
השף המקומי של דוידוביץ' סיפר בגאווה כי המתכון הייחודי והאיכותי שלהם "לקח לפתח שבעה חודשים של ניסוי ותהייה", מה שבהחלט ניכר בטעמן המעולה של המנות. חשוב לציין גם את הקונספט הייחודי של דוידוביץ' שהופך את החוויה לעוד יותר משתלמת: צ'יפס חופשי וסלטייה חופשית מלווים כל מנה, מה שמוסיף נדבך של נדיבות קולינרית. וחשוב לא פחות – עבור מי שמגיע ברכב, יש חנייה חופשית צמוד למקום, נוחות שבהחלט משדרגת את חווית הביקור.
"הכי חשוב לבוא לאכול שווארמה בדווידוביץ'!" הכריז פיטקרים בסיום האתגר.
ואני, אחרי שטענתי בעצמי את השווארמה המדוברת, יכול רק להסכים. דוידוביץ' הביאו איתם לא רק שווארמה משובחת, אלא גם רוח חדשה ומרתקת לעולם הקולינריה המקומי, עם טוויסט תחרותי ויראלי שהצליח להצית את הדמיון (ואת התיאבון). בין אם אתם חובבי אתגרי אכילה או פשוט מחפשים שווארמה ברמה אחרת, תפוצות ישראל 5, גבעתיים הפכה ליעד חובה.
שעות הפתיחה של "שווארמת דוידוביץ'":
- ראשון עד חמישי: 11:00 בבוקר עד חצות
- שישי: 11:00 בבוקר עד 15:00
- מוצ"ש: חצי שעה לאחר צאת השבת
רק זכרו, בניגוד לפיטקרים, אולי כדאי להתחיל עם פיתה אחת.
