"מ'טיקטוק' לטוביה החולב: כך הפכו תלמידי תיכון בן צבי בקריית אונו את היידיש לדבר הכי 'קול' בסביבה, עם קונצרט סוחף, עשרות נגנים ותלבושות הם מוכיחים שה'מאַמע-לשון' רלוונטית מתמיד
איתן אלחדז ברק
היו אלה דקות ספורות, לפני כשנה, על במת אולם המופעים בקריית אונו, שבהן נדמה היה כי הזמן עצר מלכת. אם ובתה עמדו באור הזרקורים, וללחשושי הקהל התגנבה מנגינתו של השיר 'עץ הכוכבים' – שיר ילדים על-זמני על ניצחונה השקט של הרוח בעולם החומרני. הצמד הבין דורי שר את השיר בשפת המקור : יידיש . מילות השיר מספרות סיפור תמים על סב המבקש למכור את כוכביו ומגלה שאושרו טמון דווקא בכך שנותר עם אוצרות הרוח שלו.
הסצנה הזו, על כל המשמעויות שבה, היא הזיקוק המדויק של "שישייאידיש" – קונצרט הדגל של מגמת המוזיקה בתיכון בן צבי. זו השנה התשיעית שהפרויקט הופך את הבמה למכונת זמן – הפעם אל אנטבקה של 'כנר על הגג' – ומאחורי כל הפקה מפוארת תמיד מסתתר אותו סיפור עמוק: סיפור על זיכרון, על חיבור, ועל מרד נעורים מפתיע שבוחר דווקא במורשת.
"פתאום יש לי עוד חלק מסבתא שלי"
כדי להבין כיצד שפה שנחשבה "גלותית" ו"מאובנת" הפכה ל"מגניבה" בקרב בני נוער בעיר חילונית כמו קריית אונו, צריך להקשיב לקולותיהם. עבור כל אחד מהם, המסע אל היידיש התחיל במקום אחר.
עבור נויה סידי, זמרת בהרכב, הדרך נסללה דרך הלב. "בחרתי ללמוד יידיש בעקבות סבתא שלי, סבתא מלכה", היא משתפת בכנות מרגשת. "סבתא שלי הייתה דוברת יידיש, ושורדת שואה. היא הייתה השראה גדולה בשבילי והרגשתי שככה יש לי עוד חלק ממנה ומהתרבות שלה". ההתרגשות במשפחה הייתה מיידית. "אבא שלי מספר לי כמה מרגש לשמוע אותי שרה ביידיש, גם אם סבתא שלי לא הספיקה לשמוע. בסופו של דבר זה כיף ומרגש ומחבר דורות".
החיבור הזה, למורשת האישית והלאומית, מהדהד גם בדבריו של שי בן יעקב, שנזכר בתלמידה שהתקשרה אליו לפני כמה שנים: "היא ביקשה שאזכיר לה את ההגייה המדויקת של שיר ערש נוגה שלמדנו, כי היא רצתה לשיר אותו באירוע 'זיכרון בסלון' ביום השואה". הנה כי כן, השפה הפכה מגשר תרבותי לכלי הנצחה אישי ופועם.
"כשיידיש ומוזיקה מתחברים, זה מלהיב"
אך לא לכולם המסע מתחיל בזיכרון משפחתי. עבור רבים, השער לעולם היידישקייט נפתח דרך האהבה למוזיקה, והרצון להיות חלק ממשהו ייחודי.
"ברגע שיידיש ומוזיקה מתחברים זה נורא מלהיב את כל המגמה, ויידיש הופך להיות משהו מיוחד ומגניב", מסבירה הבסיסטית שחר עבוד. "הסגנון המוזיקלי של היידיש מדהים ואפשר לשאוב ממנו השראה. זה נחמד לתת חיים למשהו שאנשים קל לשכוח ממנו". המתופף יותם רגב מוסיף את התובנה החברתית: "היידיש הפכה להיות מגניבה ברגע שכולם, גם מי שסבא וסבתא שלו לא יודעים יידיש או מי שלא קשור ליידיש בכלל, יכל גם לקחת חלק ולהרגיש שייך לשפה". תלמיד אחר, שבחר להישאר בעילום שם, חותם: "הצטרפתי אחרי שראיתי את ההופעה בכיתה ט'. הרמה המוזיקלית בו ממש גבוהה. זאת גם הסיבה שההרכב מאוד פופולרי".
בחזרה למופע
היה זה קונצרט סוף השנה התשיעי של מגמת המוזיקה, אך כשהצלילים הראשונים של "טראַדיציע!" (מסורת!) בקעו מהבמה, היה ברור שלא מדובר בעוד מופע בית ספרי. 12 זמרים ו-15 נגנים מוכשרים העלו את המחזמר "כנר על הגג" בתרגומו הקלאסי של שרגא פרידמן. העוצמה והבגרות שבהן ביצעו הצעירים שירים כמו "ווען איך בין אַ רטשילד" (לו הייתי רוטשילד), המבטא את חלומותיו של טוביה על עושר
ההבנה העמוקה יותר שחלחלה בקהל היה לראות נערים ונערות ישראלים, ילידי המאה ה-21, לא רק שרים, אלא חווים יידישקייט אמיתית על הבמה. הם מלמלו מילים ביידיש, "אַבי געזונט" (העיקר הבריאות), וצעקו יחד "לחיים, לחיים!", כאילו היו אלה אבות אבותיהם בעיירות היהודיות של הגולה. נדמה היה כי הזמן התעקם, והקולות מהעבר הרחוק קיבלו חיים חדשים ורעננים בגרונותיהם של הצעירים מקריית אונו, וחיברו אותם באופן בלתי אמצעי למורשתם.אני כבר דמיינתי את 'כנר על הגג' של קניון קרית אונו
הרוח החיה, הסוד והחממה החינוכית
אך ה'קוליות' הבלתי מתאמצת הזו היא תוצאה של עבודה מאומצת וחדורת תשוקה מאחורי הקלעים, אותה מוביל איש אחד – שי בן יעקב.
"אני מגיע לזה גם מהבית", הוא מספר, "ההורים שלי, כשרצו שלא נבין אותם, דיברו יידיש". הניגון הזה שליווה את ילדותו, התחבר ללימודי גרמנית באקדמיה, לעבודה בתיאטרון היידישפיל, ולבסוף ללימודים מסודרים בבית 'שלום עליכם'. "הסוד הגדול", הוא מגלה, "זה לדעת למשוך אותם ללמוד את השפה דרך המוזיקה. כך אני מתווך להם את האהבה". מנהלת המגמה, איה מאזוז, מאשרת: "ברגע שהמורה של ההרכב מתלהב מזה, הם נסחפים אחריו. המגמה שלנו רגילה להיות לא שגרתית, יש לנו הרכב מנדולינות והרכב מחזמר. היידיש ממש תפס".
משפת הגלות לשפת המרד
הפרויקט המרשים הזה, בניצוחו ובעיבודו של מנהל המגמה, שי בן יעקב, ובגיבויה של מנהלת התיכון, גלית לוי, מתקיים בשיתוף פעולה הדוק עם הרשות הלאומית לתרבות היידיש. שיתוף הפעולה הזה הוא חלק ממערכת יחסים מחודשת, מורכבת ומרתקת בין החברה הישראלית לשפת היידיש.
יהודית סולל, מנכ"לית הרשות הלאומית לתרבות היידיש, מציבה את הדברים בהקשרם ההיסטורי. "היו ימים שדוברי יידיש היו חוטפים קנסות", היא נזכרת. "רוב הוגי הציונות סברו כי יידיש היא שפת הגלות, מתחרה לא רצויה של העברית". אך כיום, באופן מפתיע, היידיש זוכה לעדנה מחודשת, ולא רק במגזר החרדי. "בשני העשורים האחרונים יש צמיחה של פריחת תרבות היידיש אצל צעירים שרואים בה מעין מרד בציונות", מסבירה סולל. "אלו צעירים משכילים שמזהים את התרבות היידית עם הומור, ספרות ותיאטרון כציוויליזציה בפני עצמה". תיכון בן צבי, היא מדגישה, הוא כיום "היחיד בארץ בו מתקיימת מגמת מוזיקה ביידיש ברמה כזו", והוא מהווה חוד חנית בהנחלת המורשת הזו לדור הבא.
וכך, בין קירותיו של תיכון ישראלי, נרקם פסיפס אנושי ותרבותי נדיר. זהו סיפור על נערה שמוצאת את סבתה דרך שיר ישן; על נער שמגלה שייכות דרך מקצב עתיק; ועל מורה שמתווך עולם שלם דרך אהבתו למוזיקה. תחת אורות הבמה בקריית אונו, הכנר מציורו של שאגאל ממשיך לנגן, כבר לא על גג רעוע בשטעטל, אלא על קרקע מוצקה של העתיד הישראלי, כשמנגינתו נישאת הלאה בקולותיהם הבטוחים והצלולים של נכדיו.
