נוכחות נוגעת ללב – מסע זיכרון עם נוער קריית אונו

כך לקחתי חלק במסע מיוחד במינו בין שלושה בתי עלמין צבאיים במרכז הארץ – קריית שאול, חולון ופתח תקווה – שם טמון סיפורה של העיר, דרך חלליה.

זוהי מסורת מקומית משמעותית: בערב הקדוש הזה, עוברים בני ובנות הנוער של קריית אונו בין כמעט 80 קברי חללי העיר הפזורים בבתי העלמין. הם אינם עוברים סתם כך, אלא מצוידים בערכות זיכרון שהוכנו בקפידה – פסל מגן דוד, נר זיכרון, ופרח טרי.

ליד כל קבר, נעצרים זוגות תלמידים. בידיהם דפי זיכרון, פסיפס של חיים שנקטעו באִבם. בקולות צלולים, לעיתים מהוססים, הם מקריאים את סיפורו של החלל הטמון לפניהם. סיפורי גבורה, סיפורי חיים, רגעים קטנים וגדולים שמרכיבים את הפסיפס הישראלי.

אני נזכר ברגע כשאחת התלמידות הנרגשות התקשתה להגות מילים כמו 'מבצע ליטני', ותלמידת חטיבת ביניים תהתה בקול מהו 'אלחוטן'. ברגעים האלו, הפער בין העולמות היה ניכר – עולם הנעורים התמים והמתפתח, ועולם הזיכרון והשכול העמוק. ראיתי תלמיד צעיר מנסה ליישר את העניבה שלחצה על צווארו, מחווה קטנה למול גודל השעה.

חדוות הנעורים המפעפעת בהם שימשה ניגוד כאוב לכובד הראש והתחושה החידלון האופפים את המקום הכואב הזה. לרגעים, יכולתי כמעט לשמוע אותם שרים את מילותיו הנוקבות של חיים חפר: "אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה / שזאת תהיה המלחמה האחרונה". ואנחנו, המבוגרים יותר, כבר יודעים שגם לנו הבטיחו פעם 'יונה, עלה של זית, הבטחתם שלום בבית.." כמה יונים נשאו מאז עלה של זית אך השלום בושש לבוא.

לצד ערכת הזיכרון, צורף השנה שיר שמנסה ללכוד את רוח התקופה – "נוכחות" מאת אשר שאז, רס"ר מיל', גדוד 89. מחנך כיתה ומשורר. השיר הזה, במילותיו הפשוטות והישירות, מבטא בצורה כואבת את התחושה המורכבת של לפגוש שוב, דרך סיפורי גבורה וכאב, את מי שהיו פעם "תלמידי לשעבר".

"אֲנִי עוֹבֵר עַל רְשִׁימַת הַשֵׁמוֹת לְפֶתַע מוֹצָא הִשְׁתַּרְבְּבוּ לְשָׁם

תַּלְמִידֵי לְשֶׁעָבַר.

יוֹנָתָן – נוֹכֵחַ.

יִשַׁי – נוֹכֵחַ.

עַמִּיחַי – נוֹכֵחַ.

לְהִזְכֵּר בָּכֶם זֶה

משמח,

אַךְ מָה אַתֶּם

עוֹשִׂים פה? אֲנִי בּוֹדֵק בַּהִיסְטוֹרְיָה

שֶׁל הַמֵייל שֶׁלִי, מְקַווה

שֶׁטָעִיתִי בַּשֵׁם וְזֶה לֹא

אַתֶּם שֶׁכָּל כָּךְ מְלֵאֵי חַיִּים,

אֲבָל מוֹצֵא

צִיוּנִים וְהֶעָרוֹת עַל

נוֹכְחוּת שֶׁלֹא כָּל כָּךְ קְשׁוּרוֹת לְסִיטוּאַצְיָה

עַכְשָׁו אַחר שֶׁאֲנִי נֶעֱצַב אֶל לִבִּי מַתְחִילִים להגיע הסיפורים

עַל עַמִּיחִי שֶׁהִתְעַשֶׁת וְנִהֵל קְרָב בפְתָח חֲדַר הָאֹכֶל בִּמְחַבְּלִים שֶׁחָדְרוּ לַבָּסִיס בְּמֶשֶׁךְ שְׁעָתַיִם וָחֵצִי וְהִמְשִׁיךְ גַם כְּשֶׁחָטַף כַּדּוּר עַד שֶׁנִּפְגַע בֶּחָזֶה מֵרְסִיס, וְנֶאֱבַק לְהַשָּׁאֵר בְּהַכָּרָה בְּמֶשֶׁךְ שָׁעוֹת עַד אַחַר הַנְצָחוֹן בַּקְרָב, בּוֹ הִצִיל חיי חֲבֵרָיו

וְעַל יוֹנָתָן שֶׁהָיָה בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְשָׁמַע

יְרִיוֹת וְיָצָא לְבַקֵּשׁ נֶשֶׁק לְהַצִיל אֶת אֶחָיו וּמָצָא וְהִפְצִיר וְקִבֵּל וְעָלָה וְטִפֵס עַל הַגַג כְּמוֹ הִלֵּל וּשְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן בְּשׁעוּר שֶׁלֹא הָיִיתָ זָקוּק לִשְׁמֹעַ רַק לִחְיוֹת וְלַעֲשׂוֹת וְלִפֹּל, עַל פָּנֶיךָ חִיוּךְ גָדוֹל

וְעַל יִשִׁי שָׁלָחַם בְּנַחַל עז בִּגְבוּרָה עוד לֹא שָׁמַעְתִּי פְרָטִים כָּל מָה שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ זֶה שְׁאַתֶּם נוֹכְחִים

תַּלְמִידֵי לְשֶׁעָבַר לְסַפְרוּת מוֹרֵי לִגְבוּרָה לַחַיים."

תודה לעיריית קריית אונו ולמחלקה הצעירים על היוזמה המבורכת, ותודה ענקית לנציגי מועצת התלמידים על הלב הרחב, הרצינות והכבוד שהם רוחשים לנופלים. בזכותם, הזיכרון ממשיך לפעום, והסיפורים מועברים מדור לדור. יהי זכרם ברוך.