שירת הפסלים – מפגש שירי ופיסולי מחודש בין עפרה צימבליסטה, יונה וולך ואגי משעול

מחווה לתערוכה שהוצגה בגלריה המיתולוגית של שרה לוי, מציעה למבקרים בגלריה צימבליסטה מפגש מרגש  עם העבודות המשותפות של הפסלת פורצת הדרך עפרה צימבליסטה, ועם שתיים מהקולות היחודיים בשירה העברית: המשוררות יונה וולך ואגי משעול שמספרת לרגל התערוכה על החשש שלה מפני: "התפוררות המדינה" ועד כמה היא מוצאת בימים אלו מפלט באומנות

איתן אלחדז ברק

התערוכה "עוד מעט" אינה רק תצוגה של יצירות אמנות, אלא חשיפה של דיאלוג אמנותי עמוק. בחללי הגלריה מוצגים עבודותיהן המשותפות של צימבליסטה, וולך ומשעול, לצד מכתבים ותמונות אישיות נדירות, אשר נחשפו לראשונה בתערוכתן המקורית של וולך וצימבליסטה בשנת 1984, ולא הוצגו מאז.

אגי משעול: "המחאה שלי היא באומנות"

אגי משעול, שקולה הייחודי מהדהד דרך פסליה של צימבליסטה, משתפת בהתרגשות: "הפסלים נעשו במוזיאון שלה באשדוד כשהיא הזמינה אותי לכתוב עליהם. חלק מהם נשכחו ממני וזה מאוד מרגש אותי לראות את זה עכשיו."

משעול כתבה את שיריה בכתב צפוף ובעבודת נמלים על "הגלימות הריקות מאדם"… לכבוד התערוכה היא כתבה שוב את שיריה על שני פסלים חדשים.היא מתארת את ההשראה המיוחדת שקיבלה מהפסלים: "לי הם נדמים קצת כמו כתונת הפסים של יוסף או קצת כמו פיג'מות של אושוויץ"

משעול מספרת כי "הכיתוב בהשראת הפסלים הריקים נושא אופי של כיליון. נושא שמאוד דיבר אל עפרה, כמו גם הפסל הזה עם הנרות שהולכים ומתכלים."

בהקשר זה, משתפת משעול ברגשותיה העזים לנוכח המצב המתוח והכאוב במדינת ישראל: "האומנות שלנו זאת המחאה שלנו מול כל מה שקורה מסביב היום אנחנו ממשיכים ליצור," היא מדגישה את הכוח המרפא והמאחד של האמנות דווקא ברגעי משבר.

היכן כל המציאות שבה אנו חיים בשנה וחצי האחרונות תופס אותך ?  אני שואל ומשעול מגלה את החששות הכבדים המכרסמים בה: "תופס אותי כמו שתופס את כולם בחרדה גדולה מאוד ודאגה מאוד גדולה מהתפוררות של של המדינה שלנו. זו דאגה מאוד מאוד גדולה. בוודאי אי אפשר פה לחיות בלי שהדברים יחלחלו לתוך היצירה. קשה מאוד."

חן צימבליסטה: הדיאלוג הייחודי בין נפש וצורה

חן צימבליסטה, מוזיקאי, מנצח בינלאומי ובנה של עופרה צימבליסטה, משרטט את הקשר האמיץ בין אמו ליונה וולך ומחזיר אותנו אל התערוכה. "יש פה חיבור מאוד מאוד חזק שאני שמח שהצלחנו להעלות בחזרה בעזרתה של הדס מאור שנותנת לנו ייעוץ אוצרותי ובעצם לקחנו את האוסף הכולל של אמא וחילקנו אותו לשלוש תערוכות. זו התערוכה השנייה."

הוא חושף כיצד גילויים אישיים העשירו את הבנתו בעבודות אמו: "למדתי דברים עם הזמן כשראיתי את הסרט שהיא מדברת על יונה ומישהו מראיין אותה שם ואומר לה בעצם הפסלים שלך הם מאוד עצובים, גם ישנם את השמחים, אבל יש גם המון עצב ולאט לאט אני מבין איך חייתי. בכל התערוכות. תמיד הגעתי לפתיחות, אבל בעצם חייתי ליד אימא. תומך, חוזר, סוחב אבל לא נכנסתי פנימה. וכן הייתי עסוק עם המוזיקה שלי עם הקריירה שלי, ועכשיו פתאום איך המציאות חייבה אותי לקרוא טקסטים, לבדוק סרטוני עבר"

חן צימבליסטה גם מתייחס למורת הרוח שלו מהמצב הפוליטי החברתי בישראל ומביע זאת בכאב ואומנות. "והתערוכה השלישית תהיה מאוד עצובה שלצערי הרב מאוד מתאימה למצב פה במדינה שלנו שהוא קטסטרופלי ובלתי אפשרי וחוץ מלבכות אין לי מה להגיד פשוט אין לי מה להגיד. בתור מוזיקאי אני עושה את מה שאני יכול לעשות מנגן לפצועים וחיילים בבתי חולים."

צימבליסטה מתאר את הייחוד של עופרה צימבליסטה, שראתה את האמנות שלה כחלק אינטגרלי מהמרחב הציבורי: "לא, אמא לא מעצבת למקומות היא רואה מקומות והיא מתאימה להם את האומנות שלה. העץ הבודד לדוגמה (בקרית אונו), או כיכר הקונטרה בס בהרצפלד. דוגמה אולי הכי איקונית זה שדרות רוטשילד, שם הפסל האייקוני ושהיא פשוט הלבישה את הפסל על המרפסת והוא התאים שם"

הוא גם חושף פרט מרתק על תחילת הקשר הייחודי בין וולך וצימבליסטה: "הייתה צריכה לראיין את יונה כתבה אחת. ויונה לא רצתה לארח אותה אצלה בבית מסיבות שלה. הכתבת הכירה גם את אמא שלי והן היו שכנות ואז היא אמרה ליונה אני אשאל את עופרה. היא אמרה לה כן עופרה צימבליסטה אני מכירה אותה. אני אשאל אותה אולי היא תסכים שניפגש אצלה בבית. ואמא פתחה את הדלת כי אצלנו הבית עם דלת פתוחה ושלושתן ישבו ונהיה איזה שהוא שיח נשים ונהיה עניין."

משם התפתח קשר אמנותי וידידות עמוק: "ואז בעצם הם התחברו, אבל זה היה עוד לפני שהם התחילו לעבוד ביחד. ועם הזמן קרו דברים והם אהבו לשבת ולעשן ולשתות ויסקי ביחד, ואז פתאום איכשהו זה קרה שאמא לקחה את יונה לתערוכה בגלריה שרה לוי .גלריה מיתולוגית בתל אביב ושרה לוי הייתה הגלריסטית מהרמות היותר גבוהות."

הפריה הדדית של יצירה ועולמות רגש שונים: חן :" הם מגיעות מעולמות שנים. אופי שונה. את יונה אי אפשר לעצור באדום.  ואמא היא המופנמת יותר עובדת מאוד בלילות אבל היה להם דיבור על דברים הכי אינטימיים בעולם".

חן צימבליסטה מסכם את השפעת אמו על הקריירה המוזיקלית שלו: "כן, אני חייב להגיד שאמא עשתה אותי אם לא היא זה לא היה קורה הייתי במקרה הטוב הייתי מתופף בלהקת קצב. אמא דאגה שאני אלמד תווים ואנגן פסנתר ומורה מהתזמורת הפילהרמונית בשם אלון ברור. אז היא מאוד כיוונה ודחפה יפה את הקריירה."

התערוכה "עוד מעט" מזמינה את הקהל למסע ייחודי, החוצה גבולות של שירה ופיסול, וחושפת את הקשרים העמוקים שנוצרו בין שלוש נשים יוצרות שמגיעות מעולמות שונים ואל אף העובדה ששניים מהן אינם עוד בחיים נדמה שהרוח האלמותית של האומנות מחייה אותם מחדש לדיאלוג שחוצה את ממדים של קיום