“אני נגד סלקציה”

צח זמרוני, איש לילה ותיק ובעלים גאה של ליין קבוע ב”בוטלג מתארח אצלנו ומספר מה ההחמצה הכי גדולה של תל אביב, לאיזה מועדון הוא מתגעגע ולמה רון חולדאי לא יכול להסתדר בלעדיו.

הייחוד של העיר: “בעיני תל אביב היא עיר משתנה – יש תחושה שהעיר הזאת כל הזמן משתנה ומשנה את עצמה בלי הרף, לטוב ולרע: עסקים חדשים נפתחים וישנים נסגרים, שכונות חדשות (כמו מתחם לוינסקי וחלקים של פלורנטין) פורחות, ושכונות אחרות מתקבעות והופכות פחות רלוונטיות, מתחמים שלמים קמים (התחנה, שרונה) ואחרים גוועים, גם האנשים משתנים והאופנות משתנות כל הזמן: אם לפני עשר שנים כולם רצו להיראות כמו ניו יורק וכל המקומות היו מעוצבים ב״אווירה ניו יורקית״ בשנים האחרונות רק ברלין נותנת את הטון, וסביר שגם זה ישתנה לפני שנשים לב…חתיכת עיר תזזיתית”

הזכרון הכי נורא שלי מהעבודה הוא : “הסגירה הטראומטית של מועדון ברזילי בסילבסטר לפני שש שנים ביחד עם מועדון הבלוק (ועוד ארבעה מועדונים שהיו פחות רלוונטיים בשבילי אישית), סגירה שהמועדון לצערי לעולם לא התאושש ממנה. לשמחתי מועדון הבלוק עדיין עומד איתן וחזק נגד כל הסיכויים. כבר מזמן הבנתי שאין צדק בעולם אבל במקרה הזה אין לי הסבר אחר חוץ מזה שלפעמים האהבה באמת מנצחת! “

סלקציה במועדונים: “אני נגד סלקציה. מסיבה טובה ומוסיקה טובה עושות כבר בעצמן את הסלקציה, אבל לא אהיה תמים או צבוע: לפעמים בעלי מועדון עומדים חסרי עונים מול החוק: אתה קולט בכניסה אנשים שבאנרגיה שלהם ברור שהם לא מתאימים למסיבה, ואין לזה שום קשר לצבע עור, מוצא, גזע, נטיה מינית או איך שלא תקרא לזה… יש אנשים שזה פשוט ברור שהם באים עם אטיטיוד ולא כדי להינות במסיבה וקולטים את זה מקילומטרים. בקיצור – סלקציה בשום פנים ואופן לא, אבל מי שבא לעשות רק צרות ובעיות חייבים להרחיק בכל דרך”.

המועדון הטוב ביותר בעולם הוא: “ללא ספק ה- New York City Downlow אשר פתוח למשך חמישה ימים בשנה בלבד! כחלק ממתחם הלילה Block9 בפסטיבל גלאסטונברי באנגליה. אי אפשר להסביר במילים את מה שקורה שם אבל אני בכל זאת אנסה: מועדון פופ אפ שנפתח לצורך הפסטיבל בלבד בהשראת תור הזהב של מועדוני האנדרגראונד בניו יורק בסוף הסבנטיז ותחילת האייטיז. סאונד חם ומצוין, פסקול מושלם של דיסקו ישן, האוס מינימליסטי ומלא נשמה ועשרות טרנסווסטייטס מהממות בדמות פרפומריות אלוהיות ומקסימות, תפאורה עוצרת נשימה וקהל ידידותי ונפלא. אושר.”

אם הייתי יכול לפתוח מועדון היכן שאני רוצה ולא הייתי צריך לפחד שיסגרו לי אותו הייתי פותח אותו: “מול מתחם סי אנד סן על חוף תל ברוך, במקום שנמצא בדיוק מתחת לאחד הצוקים וצופה על המים – כל היתרונות של תל אביב במקום קצת מנותק ומבודד אבל לא יותר מידי – עשר דקות נסיעה ממרכז העיר”.

הייתי מייעץ לחולדאי: “כשהוא יושב שם בקומה 12 ומקבל כל מיני החלטות חשובות יותר או חשובות פחות, נלחץ בין עסקנים לבין אינטרסים, לקחת בחשבון את כל אנשי האומנות והתרבות, אנשי האופנה, השירה, הכתיבה, הלילה, הפרפורמרים, המוסיקאים, האנשים היוצרים, אנשי הרוח. לזכור את אלו שעובדים קשה מאוד לפרנסתם ומניעים את העיר הזאת קדימה ושבזכותם תל אביב נראית כמו שהיא נראית ומרגישה כמו שהיא מרגישה. בלעדיהם העיר הזו לא שווה כלום.”