תערוכה חדשה בבר-אילן חושפת את עוצמת התפילה בעת מלחמה, ומציגה מגוון רחב של ביטויים לאמונה, זעקה וכמיהה לשלום: דני אלגרט שאחיו חטוף בעזה כתב בהגדה של משפחות החטופים את 'שלח את אחי', ח"כ נעמה לזימי הקריאה בכנסת את שיר התפילה: 'מזה שבועות אני מדממת שירים', הרבה מעיין צידון כתבה את 'אם אשכחך עוטף ישראל תשכח ימיני." איש הרבנות הצבאית הרב עידו גנירם ששירת במחנה שורא כתב את 'אל מלא רחמים, שוכן גם במקררים…" המשורר החרדי בנצ'י גולדשטיין כותב על 'אנחנו בני עמך אשר הלכו אחריך במדבר ואשר נתלו ועונו ונשחטו בפרעות נחל עוז, רעים ובארי'
איתן אלחדז ברק
תערוכה יחודית שעלתה לפני שבוע באוניברסיטת 'בר אילן' אוצרת יותר ממאה וחמישים תפילות בנוסחים שונים שהתחברו במהלך המלחמה. אותם ליקט החוקר ד"ר יואל רפל. תפילות של בני משפחות חטופים, של קהילות דתיות, של רבנים ואנשים מן הישוב: "אנחנו כוללים ביניהם גם שירים שהפכו לתפילות, כלומר תפילה שהיא איננה בנוסח מסורתי, אלא בנוסח הנובע מהלב, במילים של האנשים", מסביר דודי בן נעים, אוצר אוסף הספרים הנדירים באוניברסיטת בר אילן, שיזם את התערוכה והציג אותה במבואה של הספרייה ליהדות.
תפילה בעידן הדיגיטלי
"יש לנו פה שילוב של האירוע הדרמטי והטראומטי של מלחמת 'חרבות ברזל' וגם את הנושא של המדיה החלופית לעומת המדיה המסורתית. אם פעם היו רק עיתונים וטלוויזיה או רדיו, הרי שיש היום לנו שלל אמצעים להפצה ברשתות החברתיות, בלוגים ועוד. אלו נתנו אפשרות לאנשים להתבטא בצורה חופשית, והתפילות והביטוי הרגשי שלהם פרצו ונפוצו ונתנו באמת לרגש החופשי, שלא עבר ביקורת של מבקרי ספרות, רבנים ועורכים", אומר בן נעים.
התפילה כצורך קיומי
"תפילה היא פנייה של אדם לכוח או ישות עליונה", נכתב במילון אך בימים אלו נדמה שהתפילה היא צורך ולא תמיד המען משנה. על האבחנה הזו עמד פרופ' אבי שגיא בספרו 'פצועי תפילה – תפילה לאחר מות האל' בו הוא קובע 'שהאדם הוא יש מתפלל' כלומר התפילה מושתת בהוויתה האדם. תפילה בימים בהם חשרת עננים מכסה את השמיים, התפילה מבצבצת כמו קרני השמש. מלחמה, במערומיה, היא אירוע טראומטי המותיר צלקות עמוקות בנפש האדם. קולות נפץ הפגזים, חרדות הקיום ואי הוודאות הנוראה מותירים את האדם חשוף ופגיע. לאורך ההיסטוריה, ובמיוחד בעתות מצוקה, פנו בני האדם לתפילה כמקור נחמה, תקווה וביטוי לזעקתם. תפילות שנכתבו בעת מלחמה חושפות עולם רגשי סוער, מלא ייאוש ותחינה, אך גם אמונה עיקשת בטוב וביכולת להתגבר על הרוע.
בין ייאוש לאמונה
תפילת "עלינו לשבח" המוכרת, שחוברה ככל הנראה בתקופת מסעי הצלב, מבטאת את הכמיהה "לתקן עולם במלכות שדי". במלחמת העולם השנייה, יהודים רבים מצאו נחמה בתפילה, גם בתנאים הקשים ביותר. יומני גטו ורשה מלאים עדויות על כוחה של התפילה לשמר את האמונה והתקווה גם אל מול התופת. אחת הדוגמאות המרגשות היא תפילת "אני מאמין" שחוברה על ידי רבי עזריאל דוד פסטג ז"ל בגטו ורשה, המבטאת אמונה בלתי מעורערת בטוב האלוהי, גם לנוכח הרוע המוחלט: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא".
שירים שהפכו לתפילה: יש שירים שהופכים לתפילה ואלו הם אותם שירים שמבטאים תקווה אוניברסלית. בתקופת מלחמת העולם השנייה 'התגייסו משוררי התקופה וחיברו שירים, אך מכולם דווקא השיר שמדבר על הגעגוע לדברים הפשוטים צלח את מבחן הזמן: כזהו שירה של לאה גולדברג: "הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִסְלִיחָה וּבְחֶסֶד, וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה, וְתֵלְכִי בּוֹ כַּהֵלֶךְ הַתָּם, וּמַחֲשׂוֹף כַּף-רַגְלֵךְ יִלָּטֵף בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת, אוֹ שִׁלְפֵי-שִׁבֳּלִים יִדְקְרוּךְ וְתִמְתַּק דְּקִירָתָם".1
כך גם שיר הפרטיזנים ו'אשרי הגפרור' של חנה סנש שנושאים מסר שכל אדם בעת מצוקה יכול להתחבר אליו.
השיר 'קדיש' של משורר דור הביט, אלן גינבסרג אומנם לא נכתב בעקבות מלחמה היסטורית אך הוא מספר על המלחמה הפרטית של גינסברג בהדרדרות של אימו שמתמודדת עם מחלת נפש: "מוזר עכשיו לחשוב עלייך, הלכת לעולמך, נעמי, בבית-חולים לחולי-רוח, ואני יושב כאן ועושה מעשה קדיש כמו בן טוב בלי מניין, בלי חזן, רק אני לבדי. קדיש למי שישבה שבעה על עצמה כל חייה, שסבלה ממחלת-הנפש, שנרדפה על-ידי פחדים ודמיונות עד שנשמתה התפרקה. אמא, אני לא יכול לשכוח אותך, את רודפת אותי בחלומותי, בדמות אישה זקנה וחולה, מבקשת עזרה שאני לא יכול לתת. אלוהים, איפה היית כשהיא סבלה? למה לא ענית לתפילותיה? למה נטשת אותה בחשכת השיגעון?"
זעקת השכול: החל מהימים הראשונים למלחמת 'חרבות ברזל' החלו לצוץ תפילות ושירי תפילה בעיקר סביב נושא החטופים. המחנך דני אלגרט שאחיו איציק נחטף מקיבוץ 'ניר עוז' חיבר את השיר 'שלח את אחי' (שהופיע בהגדה לפסח של מטה משפחות החטופים): "אומר אני לסינואר, אל יקשה לבבך אם נכה בך ובעמך. אתה כופר באסלאם ובקרוב תיכחד, לא יהיה לך כל מפלט בל בליעל, 'אש זרה' זרית בהיכל השם. אש ישראל יצאה ותכלה אותך. שלח הילדים, הנשים והחולים. שלח את כל החטופים. האם יש בך זיק אדם או שאתה בן השטן?"
בהגדה של התנועה הרפורמית כתבה נורית הירשפילד: "כל יום ויום חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא נחטף לגבול מצרים, קול חיי אחינו, אחיותנו, קשישנו וטפנו זועקים אלינו מן המנהרה". נורית היא תושבת קיבוץ נחל עוז ומרצה לספרות.
המחברת אסתר חיברה את התפילה 'חזרה הבייתה' (לפי מנגינת השיר 'אלי, אלי'): "אלי, אלי, ישובו בנים לגבולם…". קבלת שבת מיוחדת שנערכה למען חזרתה של החטופה רומי גונן חיברו החברות 'תפילה לחזרתה של רומי' שנפתח במילים: "כולי תפילה, שאני וכל הנוכחים. ות באמירה מילים אלה מקבלים על עצמנו בלב מלא שרומי חוזרת…". בנובמבר 2023 חיברה המשוררת איריס אליה כהן את השיר 'מזה שבועות אני מדממת שירים': "אֲנִי קוֹרֵאת לַקֹּבֶץ 'יָגוֹן' מוֹחֶקֶת קוֹרֵאת לוֹ 'אוֹקְטוֹבֶּר' מְשַׁנָּה לְ'שִׁבְעָה' מַחֲלִיפָה לְ'תְּהוֹם' מְשַׁנָּה: 'תְּהוֹמוֹת' קוֹרֵאת לוֹ 'כִּשְׁאוֹל' קוֹרֵאת לוֹ 'תִּקְוָה' מוֹרָה לַמַּחְשֵׁב שֶׁיִּזְכֹּר הוּא עוֹנֶה לִי 'שׁוֹמֵר אֶת תִּקְוָה'".השיר הפך לפופולרי ברשתות ובאחת מישיבות הכנסת ח"כ נעמה לזימי אף הקריאה אותו מול המליאה.
https://www.facebook.com/share/r/19okqFYgGd/
תפילה כזעקה
חשבון נפש לאומי: התפילות בימי המלחמה היו יותר מאשר תחינה ובקשה. ברבים מהמקרים הם שמשו כהבעת אשמה, כתביעה לצדק. המוזיקאי יגל הרוש חיבר את 'קינת בארי' שהפך לאחד מהמנוני התקופה: "אֵיכָה בְּאֵרִי / הָפְכָה לְקִבְרִי וְיוֹם מְאוֹרִי / הָפַךְ שְׁחוֹרִי וְהֻשְׁחַת כָּל פְּרִי / וְנֶהְפַּךְ שִׁירִי עֵינִי נוֹבְעָה מַיִם / מֵעֹמֶק שִׁבְרִי אֵיכָה תּוֹרָה / עֲרוּכָה וּסְדוּרָה וְכָל פְּאֵרָהּ / לֹא עָמַד לְעֶזְרָה".
מעניין להשוות זאת ל'קינת ירוחם' שחיבר אברהם וייס בוגר ישיבת ההסדר בירוחם ששכלה כמה מטובי בניה במלחמה: "בפרוס שנת תשפ"ד בשמחת תורה, פרצו חומותינו אכולי שנאה ומארה, טהורי לב קדושים מתו במיתה חמורה…". לקראת חנוכה כתבה עו"ס דנה פרל מעפרה בית חדש לשיר 'מעוז צור': "קמו להרגנו בני חמס, ביום שמחתה של התורה, חבל ארצנו היה למס, ולבנו זעק מרה…". גם 'פורום תקווה' של משפחות החטופים בקש להוסיף בית אחרי 'מעוז צור': "ביום שמחה להשמידי, מהנהר ועד הים, חטפו אחי ואחיותי, גם גמולם עוד ישולם…".
תפילה חדשה לזמנים קשים: בחג שמחת תורה שהיה השנה טעון משמעויות הגעתי אל הקהילה הרפורמית 'ברית עולם' בקרית אונו, שם החליטו לערוך כמו לא מעט קהילות יהדות מתחדשת – טקס היברידי. תחילת הטקס הוקדש לאמירת 'יזכור' לזכר הנופלים, הנרצחים והחיילים וכן לשובם של החטופים. לאחר מכן שלף הרב דוד בנימין קופסה מעץ וציין: "בדבר הזה אני משתמש כאשר אני עורך חתונות ויש בו כוס שמיועדת לשבירה. וכפי שביום חגנו האישי אנחנו לא שוכחים את חורבן ירושלים אז מעתה אנחנו לא נשכח את חורבן השבעה באוקטובר". רגע לפני שבירת הכוס מציעה הרַבָּה מעיין בלדינג-צידון (כפי שפורסם בחוברת של מרכז הטקסים של מכון הרטמן תחת השם 'גילו ברעדה') את הברכה הבאה: "אם אשכחך עוטף ישראל תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את יקירינו שאיבדנו על ראש שמחתי".
איש הרבנות הצבאית, הרב עידו גנירם, שירת אחר טבח שמחת תורה במחנה 'שורא' ושם נחשף מידי יום ביומו למראות קשים של גופות הנרצחים מטבח העוטף, חלקם היו במצב קשה לזיהוי: "אֵל מלא רחמים/ שוכן גם במקררים/ המצא מנוחה נכונה/ נישאים תחת האלונקה/ במעלות סבלנות, דריכות, נחישות/ כזהירות במדרגות עד הרקיע עולות/ לנשמות מי שהבריזו מהשקים/ כדי לפתוח אותם לרופאים ולמזהים… הגהינום הוא נחלת עברם/ בגן עדן תהא מנוחתם".
מאז ששמחת תורה הפכה לתוגת האבלים על מות ילדיהם, החוששים מהדפיקה בדלת, הדואגים לחיי קרוביהם החטופים וכל היתר שרק לכאורה חזרו לעיסוקיהם ומדגמנים 'שגרה' שמופרעת מדי ערב בהודעה שמחסירה פעימה כי 'הותר לפרסום'. הידיעה הזו נגעה ללבה של המשוררת החרדית שולמית אורבך אותה פגשתי בערב 'שירי מלחמה' בבית אורי צבי בירושלים במסגרת סלון 'נו נו' למשוררים ומשוררות מהמגזר החרדי וכך כותבת אורבך בשירה: "הותר לפרסום שיש לו פנים ועיניים רכות ושפתיים שלא ואמא שרק רוצה לחבקו להניח ראשה בחיקו הותר לפרסום שיש לו הורים ודמעות אין מספר ואישה שחשך לה אור המחר וילד או אח שיכאב לתמיד ועפר טרי מכסה על עתיד".
אחריה עלה לבמה המשורר החרדי בנצ'י גולדשטיין שבדרכו הפיוטית מתמודד עם השאלות הקשות שעולות וצפות מאז הטבח: "אנחנו בני עמך בכיריך אשר התהלכו אחריך במדבר בארץ לא זרועה. אשר עלו חלוצים לארצך וקיימו מצוותייך. אשר נהרגו עלייך בגרנדה ובפס, ונשיהן נלקחו כשלל על נהר הריין. אשר נטבחו בפוגרומים בת"ת בפולין ואוקראינה, בפרהוד בעיראק ובליל הבדולח. ואשר נתלו ועונו ונשחטו בפרעות קישינב, חברון, נחל עוז, רעים, שדרות ובארי. לא תעשה לך קבר אחים לקוברם, לא תותירם בממ"דים המעושנים ולא תעמוד מנגד בהילקחם כבהמות לבית המטבחיים. למשרפות ולמנהרות המוות. זכור ושמור את עם ישראל לקדשו". גולדשטיין דיבר על השיר אותו כתב חודש לאחר הטבח: "אני זוכר שהתכתבתי עם חבר שעוסק בכתיבה ואמרתי לו שצריך לכתוב את התורה מחדש כי פתאום נהיה מפחיד לחיות בעולם הזה ואנחנו רוצים אלוהים גדול שישמור עלינו. איפה אתה?".
התפילה כמפגש עם הנשמה: דודי בן נעים שאצר את התערוכה מציין שיהיה קשה להכניס שירים או תפילות שהתחברו במלחמה לליטורגיה הדתית: "אם ניקח לדוגמה את השואה שלפני זה, אנחנו נראה שגם כמעט שלא נכנס לקנון שום דבר, אולי משום שהשמרנות הדתית הייתה כל כך חזקה שלא ידעו איך לבטא אותה בגלל השאלות התיאולוגיות שנבעו מהטראומה הזאת. אבל כאן אנחנו רואים שאנשים לא מפחדים לשאול שאלות ולפנות לכוחות התמירים באמת ולבטא גם את ההתלבטויות שלהם, אבל גם את האמונה הגדולה תוך כדי כתיבה שפורצת בכל המגזרים, בין אם זה דתיים, בין אם זה חילונים".
הפעילה החברתית ללי דרעי סיפרה בערב השקת התערוכה על איך נראות התפילות שלה מאז נפילתו בקרב של בנה – סעדיה: "מאז שסעדיה שלנו יושב קרוב קרוב לקדוש ברוך הוא, ליד כיסא הכבוד. אז התפילות שלי הן שונות, אני רוצה להתחבר. אלא שזה דבר… היכולת הזאת… גם להיות במילים הקבועות, אבל גם להיות בתחנונים… נשיאת ההפכים היא אפשרית ברגע שאתה מחבר את עצמך לנפש… לרגשות… אז כל מילה ומילה בתפילה קבועה מקבלת משמעות חדשה. וזה קקורה לי כל יום מחדש… תפילתי כתפילת עמי… זאת התחושה".
התערוכה "תפילות בצל המלחמה" בבר-אילן היא יותר מאשר אוסף של טקסטים. זוהי עדות נוקבת לעוצמתה של הרוח האנושית להתמודד עם אתגרים ומשברים. התפילות והשירים שנכתבו בעקבות מלחמת "חרבות ברזל" חושפים עולם רגשי עשיר ומורכב, ומזמינים אותנו לשאול שאלות קשות על אמונה, צדק ותקווה. אך מעל לכל, התערוכה היא תזכורת חשובה ליכולתנו למצוא נחמה ותמיכה בתפילה, גם ברגעים הקשים ביותר.
התפילה, בכל צורותיה וביטוייה, נותרה מקור עוצמה ורלוונטי גם בעידן המודרני. היא מאפשרת לנו להתחבר לרגשותינו העמוקים ביותר, למצוא משמעות בחיים ולשמור על התקווה גם בצל האובדן והכאב. התערוכה בבר-אילן היא הזדמנות נדירה להיחשף לעולם זה, וללמוד ממנו על עצמנו ועל חוסנה של הרוח האנושית.
התפילות הללו, שנכתבו בדם ליבה של אומה פצועה, הן עדות חיה לכך שהאדם המתפלל, גם בעידן של ספק וטכנולוגיה, עדיין מחפש משמעות ותקווה בעולם כאוטי. בין אם אלו תפילות מסורתיות או זעקות שבר מודרניות, הן מהדהדות את כמיהתו הנצחית של האדם למגע עם הנשגב, לחיבור עם הכוחות שמעבר למציאות המוחשית. התערוכה בבר אילן מזמינה אותנו להקשיב לקולות הללו, ולגעת בעוצמתה המתחדשת של התפילה בצל המלחמה.
