הלילה ירד על יפו, עוטף אותה בשקט מתוח. שעות ספורות קודם לכן, רחובותיה ההומים של העיר, שוק הפשפשים הצבעוני, הטיילת השוקקת חיים – הכל קפא בבת אחת. יריות קטלניות פילחו את האוויר, כתמי דם טריים צבעו את המדרכות, וצרחות אימה הדהדו בין הבניינים. פיגוע רצחני, שגבה את חייהם של שבעה בני אדם ופצע רבים אחרים, הותיר את יפו המומה וכואבת.
איתן אלחדז ברק
"לא ראינו כלום"
בצל האירוע הנורא, רחובות יפו התרוקנו מאדם. רק פה ושם נותרו חנויות מזון מהיר פתוחות, מאירות באור צהוב חיוור את המדרכות הריקות. בחנות הפיצה הסמוכה לתחנת הרכבת "ארליך", שם החל מסע ההרג, עובדים המומים מסרבים לדבר. "לא ראינו כלום", הם טוענים בקול חלש, עיניהם מוסטות באי נוחות.
אבל השתיקה הרועמת לא יכולה להסתיר את הזוועה. נערים צעירים מספרים בהתרגשות על היריות ששמעו, על האנשים שנמלטו בבהלה. מישהו מצלם בטלפון נייד את זירת הפיגוע, מתעד את הכאוס וההרס. צוותי טלוויזיה מנסים לקושש עדויות מהעוברים ושבים הבודדים, אך רובם מעדיפים להסתלק מהמקום במהירות.
בתוך חנות קטנה ממול, מוכר צעיר בשנות העשרים לחייו חולק עדות מצמררת. "פצועים שוטפי דם ברחו לתוך החנות", הוא מספר בקול רועד, "היינו חסרי אונים". הוא מושיט לי עוגייה מצלחת על הדלפק. "זה לזכרו של אחי שנהרג לפני חודש בתאונת דרכים", הוא אומר בעצב, "בסוף כולנו מתים, זה הכל מן אללה". מילותיו הפשוטות והכואבות מספרות סיפור של טרגדיה אישית וכאב קולקטיבי, סיפור של עיר שחוותה יותר מדי מוות וסבל.
לילה של טרור
הפיגוע הרצחני התרחש ברקע מתקפת טילים מאיראן, מה שהפך את הלילה הזה לאחד הקשים בתולדות יפו. שני מחבלים מחברון, חמושים ברובי M16 וסכינים, פתחו בירי קטלני ברכבת הקלה וברחובות העיר, לפני שנוטרלו על ידי כוחות ביטחון ואזרחים אמיצים.
יוסף כורדי, חובש בכיר במד"א, הגיע לזירה כשקולות הירי עדיין הדהדו באוויר. "הירי היה פעיל", הוא משחזר, "ראיתי מספר פצועים ליד מסילת הרכבת, מדממים מפצעי ירי. מיד התחלתי לטפל בהם, תוך שעוברי אורח מכוונים אותי לפצועים נוספים". עדותו של כורדי מציירת תמונה קשה של זירת קרב אכזרית, של מאבק הירואי להצלת חיים תחת אש.
בין ייאוש לתקווה
הפיגוע המחריד ב יפו הוא עוד פרק טרגי בסכסוך הישראלי-פלסטיני שגובה קורבנות משני הצדדים. הוא מעורר שאלות קשות על העתיד, על היכולת לחיות יחד ועל התקווה לשלום. אך בתוך הכאב והייאוש, ישנם גם קולות של תקווה וקריאות לדו-קיום. תושבי יפו, יהודים וערבים, מתאחדים בפניהם של הטרור ומביעים את נחישותם להמשיך לחיות יחד ב שלום.
הלילה ירד על יפו, עוטף אותה בצעיף של עצב ותוגה. אך גם בחשכה העמוקה ביותר, ניתן לראות ניצוצות של אור. ניצוצות של חמלה, של סולידריות ושל אמונה בעתיד טוב יותר. יפו מדממת, אך יפו גם חזקה. היא תמשיך לצעוד קדימה, ללקק את פצעיה ולחיות.
