במקום לחסום כבישים הם פותחים את הלב, את הצעקות כלפי הממשלה הם מפנים בתפילה חרישית כלפי שמיים. ובמקום הקריאות 'להחזיר אותם עכשיו' הם מעדיפים לקרוא 'לאחדות עכשיו'
איתן אלחדז ברק
בחודשים האחרונים ליויתי את מאבקם הלא מתוקשר של משפחות החטופים שבחרו בדרך אחרת שאינה אקטיביסטית במובהק.
כך גיליתי את ערבי השירה בציבור בכיכר החטופים שהפכו למעין טקס הזדככות, נחשפתי לדרשות 'התחזקות' עם נופך דתי ומסרים על 'מלחמת הזהות הראשונה'.
אני זוכר את מאבקם הכואב של משפחות החטופים החל מימים ספורים לאחר פרוץ המלחמה כאשר הייתי מגיע לאזור קפלן. אך לפני כמה חודשים כאשר צילמתי את אחת המחאות הסוערות בהן מפגינה נפגעה מרכב שנקלע להפגנה. וכך הבחנתי ש'בכיכר החטופים' כמה מאות מטרים מהמחאה הסוערת התקיימה במקביל ובמעין מציאות חלופית ערב 'מתאחדים בתפילה': את ההמולה, קריאות הקרב והזמבורות החליפו תפילה חרישית ונאומים שמדגישים את 'החוסן' 'והאחדות' של החברה.
גם המגוון הדמוגרפי היה שונה: האקטיביסטים, החזית הוורודה ואנשי היי טק החליפו צעירי ההתנחלויות, מסורתיים על הרצף וגם מתעניינים. ובאשר לזירה התקשורתית גם פה זה היה שמיים וארץ: את השידורים החיים, עמדות השדרים והצלמים ששלחו המערכות השונות למחאה המתוקשרת בקפלן החליפו מצלמות בודדות שעשו שידורי לייב פייסבוק והצלמים המעטים שהגיעו היו מהערוצים הימניים – דתיים.
אין ביכולתי לקבוע איזו מחאה 'עדיפה' או אפקטיבית יותר, אני מניח שאנחנו צריכים את שניהם אבל ההדרה של צד אחד אינו תקין ולו משום ההגינות הציבורית.
