שום דבר לא הכין את פרופ' דנה אריאלי חוקרת דיקטטורות ומתעדת אזורי אסון למה שראתה בניר עוז: "נזכרתי בביקור שלי בהירושימה". בעקבות תערוכת צילומים מהעוטף שהיא יזמה עם 107 צלמים היא מספרת על 'הרוע המוחלט' בו נתקלה וגם על התחושות הנבואיות שלה לפני האסון ואיך 'הכיבוש' קשור להחלמה מטראומה ?
איתן אלחדז ברק
כאמנית, כהיסטוריונית וכמי שעוסקת בטראומה, אירועי השבעה באוקטובר חיברו אצל פרופ' דנה אריאלי חוקרת דיקטטורות וההשפעה שלהן על המרחב. נקודות רבות שרגע לפני 06:29 היו נראות ספורדיות וחסרות כל קשר:
״בערב יום כיפור האחרון אמרתי לבן שלי שיש לי הרגשה מאוד רעה לגבי מחר בבוקר״. הוא התייחס לכך בביטול. היינו בדרך לתערוכה שלי שעסקה בטבח באבי יאר, באוקראינה ערב הפלישה לחצי האי קרים״ ושאלתי את עצמי אם ייתכן שההווה והעבר התערבבו אצלי. זה גרם לי לחשוב על היכולת של אמנים, אולי בשל רגישות היתר שלהם, לנבא תהליכים היסטורים. זכור לי במיוחד המקרה של המאייר דוד טרטקובר ששלח בספטמבר 1995 גלויה עם הכיתוב Happy New Fear"
פרופ' דנה אריאלי (61) חנכה בשבוע שעבר תערוכת ענק מקיפה במוזיאון פתח תקווה בו מציגים 107 צלמים וצלמות בצילומים הקשורים לנגב המערבי רובם כמובן בהקשר של השבעה באוקטובר אך לא מעטים גם עוסקים בחיים של חבל הארץ המיוחד הזה במאה השנים האחרונות. הפרויקט נולד חמישה ימים לאחר פרוץ המלחמה שתפסה את אריאלי בחו"ל, "טיסת החזרה שלי ארצה התבטלה בשבעה לאוקטובר והתחלתי להבין שזה משהו רציני כאשר קבלתי 'פושים' על חברים שהכרתי שנרצחו". אריאלי התחילה לעלות אלבומי צילום של צלמים שהכירה בפייסבוק אך כבר מההתחלה היא החליטה לא להציג את הצילומים הגרפיים המזעזעים: "אני חוקרת נאציזם ופתאום מצאתי עצמי עוסקת בפרקטיקה נאצית ידועה – צנזור". היא מרגישה צורך להתנצל. זה לא ההקשר היחיד בין התערוכה לנאצים: "במשך שנים נשאלתי האם יש קשר למעבר שלי מעיסוק בנאציזם ודיקטטורות לישראל. והתשובה שלי הייתה כל השנים: 'לא מוחלט". אך גם בתפיסה זו החלו להתגלות אצלה בקיעים בימים שקדמו לשבעה באוקטובר אותם ימי מהפכה או רפורמה תלוי באיזה צד אתה: "אני מודה ומתוודה שבאותם ימים החל להתערער אצלי בסיס מוצק שגדלתי עליו . התחלתי לשאול את עצמי האם אנחנו ברגע של דמיון היסטורי ל'רפובליקת ווימאר', לשנים בהם גרמניה מנהלת חמש מערכות בחירות ומה קורה עם חוסר היציבות השלטונית“.
את עוסקת בנאציזם והנה באותה שבת נוראית גילינו שיש לנו כאלו גם מעבר לפינה ?
"בשנה הראשונה בלימודי מדעי המדינה אני אומרת לסטודנטים שלי, 'שכוח משחית וכוח אבסולוטי משחית בצורה אבסולוטית'. אני האדם האחרון שיקבל טיעונים של ג'נוסייד כפי שמושמעים כנגדנו ברחבי העולם. ויחד עם זאת אנחנו מוכרחים להבין שבאופן הכי באנלי דברים שרואים מכאן, לא רואים משם, כלומר בסופו של יום, אם מפעילים משטר של כפייה הדבר הזה במוקדם או במאוחר עשוי להתפוצץ לנו בפנים. וזה מה שקרה כעת. מדובר על גבול מאוד מאוד חמקמק. בישראל של 2024 שאלת הכיבוש נמצאת מחוץ לשיח, וזה דבר שלא יעלה על הדעת. אנחנו מזניחים את העיסוק בשאלה הזו שנים, אבל אי אפשר להתעלם מכך שזו פצצה מתקתקת.
אני שעוסקת בדיקטטורות, תמיד הכוינו אותנו לא לערב בין הדברים (בין דיקטטורות לישראל) ורק ב 2009 שהתחלתי לעבוד גם עם האונה היצירתית של בתחום הצילום התחלתי לעסוק גם באנלוגיות. להבין שדברים מאין אלו לא עוצרים באיזה קו גבול חמקמק. בסופו של יום אם אתה מפעיל משטר של כפייה על אדם אחר הדבר הזה עתיד להתפוצץ לך בפנים. כשאני יצרתי את פרויקט 'הפנטום' שמדבר על שרידים של מה שנותר מהדיקטטורות הגדולות של סטאלין, היטלר והירוהיטו ביפן מאוד התלבטתי לגבי האם לקרוא למה שאני עושה בארץ ה'פנטום הציוני' , בסופו של דבר זה יצא כפרויקט נפרד". אריאלי אומרת את הדברים לא בטון של תוכחה אלא בעצב ואכזבה:
צילומי 'הפנטומים' שצילמה בהירושימה ביפן עלו בזכרונה כאשר תעדה בקיבוץ 'ניר עוז‘. התבוננתי על ערמת כיסאות פלסטיק שהותכו בתוך סככה שעלתה באש.
"כשהתערוכה שלי 'הפנטום הציוני' הוצגה בביאנלה בוונציה עלו בי מחשבות מאוד מחודדות על קיצה של האידיאולוגיה הציונית". אריאלי נוהגת לעסוק בקשרי הגומלין שבין אמנות לפוליטיקה והיא עושה זאת במחקר וצילום. לאורך השנים פרסמה עשרות מאמרים, ספרים וכיהנה כראש המחלקה להיסטוריה ותיאוריה בבצלאל, דקאן הפקולטה לעיצוב במכון הטכנולוגי בחולון והציגה תערוכות בארץ ובחו"ל שהיא מנסה לבחון את הממשק שבין זיכרון, טראומה ואירועי קצה בחייה של אומה מרצח רבין ועד שרידי המוצבים ברמת הגולן.
אריאלי: "נולדתי כאשר המדינה הייתה בת 15 וראיתי איך במהלך השנים הקונפליקטים הלכו ונערמו ולא טופלו. בדיוק כפי שאנחנו מגיבים לטראומה, שאנחנו בעצם דוחקים אותה עד הפעם הבאה ושוב דוחקים אותה עד הפעם הבאה, כי אנחנו לא מספיקים".
אריאלי מבקשת שנעשה לרגע 'פאוזה' ונתבונן בעיניים היסטוריות על התקופה: "האבסורד ההיסטורי שאנחנו פה פחות ממאה שנה אחרי עלייתו של היטלר לשלטון בינואר 1933.
90 שנה אחרי אנו חווים את הזוועה הזאת. ואנחנו נמצאים היום בעולם באותם המקומות. ואני חושבת שגם לנו יש אחריות על המהלך הזה. אנחנו כישראלים לא יכולים בעידן שהוא פוסט מודרניסטי ומשוסע ורב תרבותי ולהחזיק בנראטיב שאתה כובש עם אחר. זה לא עומד בסתירה לעובדה שמה שראינו ב'שבעה באוקטובר' הוא מחריד. זה לא עומד בסתירה לכך שהתחמושת שלהם (חמאס) מגיעה מה 'מיין קאמף'. זה לא עומד בסתירה לכך שהם מתעבים אותנו. זה רוע אולטימטיבי. לא נעים גם לומר שרוע כזה בשביל להתניע אותו צריך לקחת סמים. זה מזכיר לי מאוד את העובדה שהנאצים שולחים את החיילים שלהם בוורמאכט לראות את 'היהודי הנצחי' (סרט תעמולה אנטישמי שיצר גבלס) ישנה שם סצינה מסוימת שבה רואים יהודים שוחטים פרה לפי חוקי הכשרות והם מראים זאת בצורה שהיא הכי מזוויעה בעולם כדי להכשיר אותם בסופו של דבר לשחוט יהודים. האנלוגיות ההיסטוריות הם מאוד קשות. אני חושבת שערפאת הכיר בעל פה את ה'מיין קאמף'. והתנועה הפלשתינית מתעסקת לא מעט באידיאולוגיה ההיא".
אריאלי חסידה של הרעיון של ערבוב בין 'תרבות גבוהה' לתרבות עממית כך שהמוזיאון לא יישאר נחלתם של קפוצי מצח: "אני רוצה ליצור תרבות שהיא רלבנטית כך שכל חייל שמזהה עצמו מאחורי התמונה יעשה מהלך ויפקוד את המוזיאון כי אלו הם הדברים שמדברים את המשבר הנוראי שאנו חווים. זה בא להציע נחמה. התחלה של דיאלוג מרפא. מתוך סיטואציה שהיא מפורקת לחלוטין". אולי כדי להבין את דבריה צריך להסתכל בצילומים של לביא ליפשיץ ז"ל, לוחם עורב גבעתי שנהרג מפגיעת טיל נ.ט. לביא תפעל חשבון אינסטגרם בו העלה צילומים רגישים שלו מהשירות הצבאי. אמו שלומית סיפרה על כך: "המצלמה ליותה אותו תמיד לצד הנשק הצבאי" היא מספרת, "חיי הצבא הפכו להיות קרקע משמעותית בהתפתחותו כצלם. העדשה הפכה לכלי להתמודדות עם הקונפליקטים המורכבים אותם חווה במהלך השירות. לביא צילם והעלה לעמוד האינסטגרם תמונה אחת כמעט בכל יום החל מחודש מאי 2023
בשישה באוקטובר לביא העלה את הצילום האחרון שלו למחרת הוא נלחם להצלת תושבי קיבוץ נחל עוז. לפני הכניסה לעזה התקשר וביקש שנביא לו מצלמה ועדשות. כמה ימים לאחר מכן לביא נהרג.הצילומים של לביא פשוטים והם מתמקדים בשגרה וביום יום. הוא לא בחר בייצוגים המקובלים של האתוס הקרבי בישראל. העין שלו נמשכה לאסתטיקה של הרגעים הקטנים"
לביא יזם פרויקט צילומי ביחידה שלו שבו הוא יצר פורטרטים אישיים של חבריו למחלקה במה שהתגבש לחוברת אותה הקדיש ליחידה. שם הוא כותב בפתיח: "בימי הראשונים בטירונות. הרגשתי 'אאוט סיידר'. לא שייך. דחוי. זרזיר בלהקת עורבים. נעזרתי מאוד בתמונותיו של הצלם עדי נס אודות המדבר שסובב אותי. בתקופה זאת הבנתי שהשוני הוא ששמר על זהותי אך לאחר תקופה ושיח יומ -יומי עם חברי המחלקה התברר לי כי אינני היחיד שאינו מרגיש שייך לקבוצה אלא קיימים 33 אינדיבידואלים שאינם שייכים לקבוצה אך הם בו זמנית הקבוצה עצמה. התבוננת זאת גרמה לי להבין שהאחידות שכופה עלינו הצבא הוא מה שמייחד את אישיותנו. תובנה זאת גרמה לי לחשוב שאני רוצה להנציח את האינדיבידואליזם יוצר האחידות הזה". אמו שלומית מתארת את "העיסוק באומנות של לביא הוא עבורנו דרך לעבד את המציאות החדשה שנכפתה עלינו" ואביו טוען שמאז לכתו הוא למעשה 'חי על הקירות'.
אריאלי רואה בעיסוק האומנותי שהפך נפוץ בעקבות המלחמה, "את ההבדל בנינו לבין האויבים שלנו. האילוצים שבתוכם מתפקדת התרבות הישראלית ולא משנה כמה היא חוטפת זה מעשה פלאי וזאת ההבנה האחרונה – כי התרבות היא הגשר האחרון. היא הערוץ שבאמצעותו ישראל יכולה לספר סיפור אחר".
אחת ההלוויות המצמררות שהיו במלחמה הייתה של חמשת בני משפחת קוץ מכפר עזה שנרצחו בעודם מחובקים. ההורים אביב וליבנת היו גם חברים של הצלמת הישראלית הבינלאומית אבישג שאר ישוב שצילום שלה מאותה הלוויה מתנוסס בחלל התערוכה וגורר עמו עיניים משתאות: "אני גיליתי שהם נרצחו תוך כדי עבודה" היא נזכרת, "זאת הייתה חוויה מאוד מאוד קשה עבורי. להלוויה הגעתי עם כמה כובעים – כצלמת עתונות וגם בכובע של חברה" בדרך כלל צלמי עתונות אינם נוהגים להפגין רגשות באירועים קשים והמצלמה חוצצת בינם לבין 'המציאות' אך במקרה דנן זה לא ממש עזר: "המצלמה לא הייתה יכולה לשמור עליי הפעם" מספרת שאר ישוב שהתמונה שצילמה הופיעה על הניו יורק טיימס עם טור אישי שכתבה. "בהלוויות אני משתדלת להיות הכי מקצועית שיש. ופה ויתרתי מראש על הדבר הזה. ידעתי שאין לי סיכוי ובאמת תוך כדי הצילום מיררתי בבכי. ותוך כדי ניסיתי למצוא את הפריים והפריים שמוצג כאן אני מרגישה שהוא היווה מראה לתחושות שהיו לי באותו הרגע".שאר ישוב חושבת שהערך שלה כצלמת הוא 'לספר סיפור' ובימי מלחמה, "אפשר לספר את הצד העדין והאנושי גם בסיטואציה בלתי אפשרית כזו".
