אי אפשר להישאר אדישים למילות הפרידה הקשות מנשוא של תהילה, חברתו של החייל אוריאל אביעד סילברמן ז"ל ממושב נחלים שנפל בלחימה בעזה. ההספד היא מאוד אינטימי, כואב וחסר יומרנות. במובן מסוים הוא גם היה חתרני ואפילו אנטי מלחמתי
הייתי בכמה וכמה הלוויות לצערי. לשם אני נשלח לצלם, אך המצלמה לא תמיד מגינה עליי ומכל הלוויה אני לוקח משהו. יש בהלוויות של אנשים צעירים מעין שיעור עמוק לחיים – ברגעים כאלו שאדם עומד על פי תהום: האמת מזוקקת למילים וכי איך ניתן לסכם חיים של אדם ? ישנם כאלו שלא מוצאים את המילים ומבקשים כמו בהלוויה של החובשת ירין פלד ז"ל להשאיר זאת לרב הצבאי. יש כאלו כמו בהלוויה של סרן אמיתי גרנות ז"ל שהאביו הרב תמיד נשא הספד ארוך ומעורר השראה בו האישי נמהל בפוליטי והדתי בלאומי. או כמו בהלוויה של פעילת השלום ויויאן סילבר בו ההספדים נעו מהאישי לפוליטי ומשם לתקווה לשלום.
אך ההספד של תהילה, חברתו של החייל אוריאל אביעד סילברמן ז"ל שנפל בקרבות בעזה, היה שונה מכל אלו מכל אלו : הוא היה הספד מאוד אינטימי, כואב וחסר יומרנות. במובן מסוים הוא גם היה חתרני, אנטי מלחמתי וכמי שמגיעה מהמגזר הדתי – לאומי מוסיף לזה רובד נוסף כשהיא אומרת בבכי: "די עם המלחמה הארורה הזאת' או 'אתה רצית לרדת לדרום ואני לא אהבתי את הרעיון אבל ידעתי שזה התפקיד שלך'.
תהילה בהספד המרגש שלא הותיר עין יבשה כותבת לחייל שלה : "אני יודעת שלא רצית למות. פחדת מזה ולא רצית להשאיר אותי לבד'. בהמשך לזה היא מציינת בכנות מדהימה : "אני לא מבטיחה שאהיה חזקה כמו שביקשת" היא מתוודה מול כולם ומשתפת "שכל כך פחדתי לאבד אותך, זה היה הפחד הגדול שלי".
בהספד של תהילה לא תמצאו מילים מנחמות. היא לא 'שואבת כוח מהאנשים' להיפך היא ממש לא רוצה להיות חלק מזה: "רק להתעורר מהסיוט הזה ולהבין שזה בכלל חלום ואני בכלל מדמיינת שזו התמונה שלך שמפורסמת בכל האתרים". ואז במקום לעשות איתו מעין 'קלוז'ר' סגירה פסיכולוגית כמו שקורא לא אחת היא משחררת וידוי קורע לב שרק מוסיף עוד ממד טרגי לאסון : "מה אני יעשה עם התכשיטים והמכתבים שלך עכשיו?' זו הייתה הקדמה לסוד ששמרה מפני כולם כאשר היא אומרת למשפחה שלו ולמשתתפים: "תכננו להתחתן ביוני" היא מתוודה תוך כדי שהדמעות נשטפות : "וכבר בחרתי טבעת. אתה רציתי לספר להורים ואני רציתי לשמור את זה עוד קצת רק לנו" היא פונה אל אהובה שמוטל בארון לפניה ומביעה חרטה על המהלך: "חבל שלא סיפרנו להם".
היא מסיימת ומשתפת בתחושת אין האונים וחוסר המשמעות של הכל: "אני רוצה לישון ולא לקום". היא אומרת מתוך כאב שאינו מרפה וכאישה מאמינה היא כותבת : "כל לילה התפללתי עלייך שתהיה בסדר וחשבתי שהוא ישמע אותי ויחזיר לי אותך בריא ושלם ועכשיו איך אני אמורה ללכת לישון בלי לילה טוב ממך? ".
אוריאל השאיר אחריו הורים וחמישה אחים ואחיות. אחיו, אייל, ספד לו: "אני עומד פה ואני פשוט עדיין לא מאמין שזה אמיתי, אני לא מצליח להכיל ואני גם לא חושב שאי-פעם אצליח. רק פשוט להתגעגע המון. יש לנו חיבור מיוחד כל כך, שיחות עמוקות על החיים שלנו. נפלת למען העם שלנו".
אחיו, רונן, ספד: "כמה אני אוהב אותך. כמה אני מעריך אותך. עוד הזדמנות להגיד לך את זה. אני רוצה גם להודות לך, יש לי הרבה מה ללמוד ממך. היית פשוט אדם מושלם, תמיד רגוע, ובסוף הקדוש ברוך הוא לקח אותך אליו".
האחות, לבנת, ספדה לו: "אוריאל, אח שלי הגדול, הבן-אדם הכי טוב בעולם, חבר של כולם. אי-אפשר שלא לאהוב אותו. הלב הכי ענק, מקצוען בבישול, דואג שלכולם יהיה הכי טוב. את כל זה הוא עושה בכישרון. השארת חור ענק בלב של כולנו. אוריאל, למדתי ממך כל כך הרבה. אני חושבת על החיוך הענק שלך. התקרבנו מאוד והפכת להיות החבר הכי טוב שלי. אח שלי הוא גיבור ישראל, הוא נלחם בחזית למרות שהוא בכלל לא היה אמור להיות שם. למרות שהוא לא נקרא למילואים, הוא התעקש לעזור. אני מעריצה אותך ומתגעגעת, זכיתי להיות אחותך".
הלווייתו של רס״ל (במיל׳) אוריאל אביעד סילברמן ז"ל
האב השכול, דוד, ספד לבנו: "אוריאל, אתה גידלת אותי. בדרך כלל אב מגדל בן, אבל אתה גידלת אותי. אתה אלוף העולם באהבה. אנחנו מתפללים לרפואת החברים שלך שנפצעו, שתהיה להם רפואה שלמה והחלמה מהירה".
