אני זה רחוב דיזנגוף כמעט כל חיי…ולא זוכרת שפחדתי אי פעם כמו שאני פוחדת ברגעים אלה. והפחד עדיין לא עובר. רק מתגבר.
אני גרה קצת יותר צפונה ממקום הפיגוע, אבל ההרגשה שהמפגע עוד לא נתפס, מדאיגה אותי ביותר. בתחילה לא חשדתי בכלום, כי אמבולנסים ומשטרה שעוברים ברחוב שלי, אינם משהו שאני לא רגילה לו מאז ומתמיד. ואז התחילו להגיע הטלפונים, המסרונים והווטאספים מהם הבנתי שקרה משהו נורא קרוב אלי, וכולם דואגים לי איפה אני.
הייתי רגועה, והרגעתי את כולם, שקר לי ולא יצאתי מהבית לשום אירוע, כי ביום שישי הכי כיף לא לשבת בבית, ואני הרבה מסתובבת בשישי בציר דיזנגוף, אם ברכב או ברגל.מיד פותחת טלויזיה וחשכו עיני: שידור חי בו מאות שוטרים רצים ברחובות באזור, מחפשים בחצרות בתים, ומתחילות השמועות שברח לכיוון צפון דיזנגוף.
סעיף הלחץ עולה, כי זה כבר לא סתם פיגוע שבו נתפס המפגע, האירוע הסתיים והמפגע נוטרל. לצערי האירוע ממשיך, וזה לא עושה לי טוב בכלל. יוצאת למרפסת שלי שפונה לרחוב דיזנגוף, ורואה שהרחוב מתרוקן מאנשים ומכוניות, כולם ממהרים הביתה, רק לא להיות בחוץ.
ואז מתחילות להגיע עשרות אם לא מאות הודעות מלחיצות של חברים טובים שמבקשים ממני להיזהר, לא לצאת מהבית, להסתגר. כאן אני כבר נלחצת עוד ועוד. ממהרת למרפסת, סוגרת תריסים ונועלת את הדלת, מנעול עליון ומנעול תחתון. השידורים החיים מפחידים: כשרואים את החפ"ק בכיכר רבין, את הדיווחים, את סרטי האבטחה בו רואים אותו, את פניו ואת כל מה שצריך כדי לזהות אותו.
כרגע כבר משוכנעים שהארוע הוא חבלני, וכמעט בטוח שמישהו עזר לו להימלט מהאזור, לשטחים או לכל מסתור אחר. עדיין לא רגועה גם מההודעות האלה, כי ייתכן וההערכות לא מדויקות, והוא מסתתר באיזו דירה באזור, ובחסות החשיכה הוא ייצא וימשיך לעוד פיגוע. מרגישה שקשה לי לנשום כרגע. נראה לי שעד שלא תצא הודעה מרגיעה שנתפס, שיודעים מי הוא, אז אני בעוצר וכל הרחוב בעוצר. עיר בעוצר. וכך מתחילה לה שנת 2016.
