ביום שבת, 7 לאוקטובר, ב 6:30 בבוקר, כשרעמו האזעקות בכל חלקי הארץ. מה עשית?
- שמעת את האזעקה, הבנת שיש איום בטחוני, קפצת מהמיטה, הערת את כולם ורצת לחדר מדרגות? או הממ"ד או המקלט?
- שמעת שיש אזעקה, אמרת לעצמך שזו בטח טעות, אזעקת שווא, משכת את השמיכה מעל הראש וחזרת לישון?
- שמעת את האזעקה, נותרת לשכב במיטה, בהית בתקרה או במי שלצידך, התלבטת מה לעשות וחיכית שמשהו יקרה?
המדע יודע להסביר שכשאנחנו חווים פחד, יש לנו מנגנון טבעי במוח, הגורם לתגובה ביולוגית אוטומטית, כזו המכינה אותנו להתמודדות עם מה שמאיים עלינו ואז הגוף שלנו מייצר תגובות גופניות והתנהגותיות.
שלוש התגובות האופייניות הן: להילחם, לברוח או לקפוא.
או באנגלית fight, flight or freeze
יש כאלה, הנלחמים באיום, נכנסים בו בכל הכוח, מנסים לשרוד, לפעול, משתמשים בכל התותחים העומדים לרשותם, מנסים לאיים חזרה או לחסל את האיום.
יש את הבורחים, אלו מדחיקים, מתעלמים, משתמשים בהסחות דעת על מנת לצאת מהמצב, או ממש נסים על נפשם כדי להימנע ממנו לחלוטין.
ויש את הקופאים, הם מזהים את הפחד, מתבוננים בו, אך חסרי אונים כלפיו. החשיבה עשירה, אבל יש כשל בפעולה. המחשבה שוקלת מה כדאי לעשות, מנתחת מה קורה ומה צריך לקרות, אבל הגוף לא מצליח לעבור מהמחשבה לפעולה ולהיות אקטיבי.
אנשים שונים, מגיבים בצורה שונה, ולפעמים אותו בן אדם יגיב שונה בסיטואציות שונות. והסיטואציה בה אנחנו נמצאים עכשיו שונה מכל מה שהכרנו או חווינו אי פעם. כבר אמרו שואה, אבל הפעם השואה היא בבית. והמלחמה הזו, גרמה לכל אחד מאיתנו להגיב בצורה שונה:
חלקנו, מיד מתעשת ומתחיל לעשות: לקנות, לבשל, לארוז, להסיע, להעלות פוסטים, לעסוק בהסברה, להוות עורף חזק או להתגייס בפועל למלחמה.
חלקנו בורח, האסקפיזם עוזר לנו להתמודד, עם החרדה, עם העצב הבלתי נסבל, עם הלופים של המחשבות על מה שקרה ומה עוד יהיה. חוסר יכולת להכיל את הסיפורים הכואבים. הפחד הקיומי שולח אותנו לנטפליקס, למקרר, ולמקומות שמנחמים אותנו.
ויש את אלו, שהזמן קפא, הגוף קפא, מתבוננים במצב בתדהמה ולא מסוגלים לכלום. המחשבה פעילה, יש רצון אמיתי להיות אקטיביים, משמעותיים, להרים איזה פרויקט, לגייס כסף, להיות משמעותי, אבל הגוף פשוט לא יכול, לעבור ממחשבה לפעולה. תחושת חוסר אונים מול הסיטואציה.
ומה איתך?
כנראה שלא משנה באיזו צורה הגבת, בין אם נלחמת, ברחת או קפאת, עדיין יש בך תחושת אשמה נוראית. שזה לא מספיק, שאנחנו לא עושים מספיק, או לא תורמים מספיק או לא כואבים מספיק. קוראים לזה אשמת הניצולים.
מי שנשאר או ניצל אחרי אירוע טראומתי שכזה שואל את עצמו איך יכול להיות שזה קרה? ולמה זה קרה לאחר ולא לי? ואיזו זכות יש לי להמשיך, לחיות, להיות, ולחייך ואולי אפילו לצחוק מדי פעם? ומאיפה הזכות לישון, או לאכול, או לחבק כשיש כאלו שכבר לא יכולים.
כדי להתמודד עם תחושת האשמה, ולהשתיק את המחשבה שהתגובה שלך לא מספיקה ישנם שלושה דברים שבאפשרותנו לעשות :
- להיות. אנחנו צריכים להפסיק להרגיש אשמים ולכעוס על עצמנו על היותנו. כולם משלמים מחיר. אישי, נפשי, כלכלי, עסקי, זה פוגע בכולם. גם בך. אנחנו צריכים לאפשר לעצמנו להיות ולהבין שכל תגובה היא לגיטימית, בין אם נלחמת, ברחת, או קפאת. מותר לך. כי מצב לא רגיל גורם לתגובות בלתי רגילות וגם אם חשבת שהיה עליך להגיב אחרת, לא להרגיש אשמה על התגובה הראשונית. תמיד אפשר לשנות את ההתנהגות העתידית.
- לעשות. הרבה פעמים המחשבות שלנו עוצרות את הפעולות שלנו. בגלל שאנחנו עסוקים בלנתח את המצב, או להיות חרדים ממנו, או להרגיש אשמה על מה שקרה, אנחנו לא מאפשרים לעצמנו לעשות משהו משמעותי. בחרו שתיים או שלוש פעולות שאתם יכולים לעשות באופן אוטומטי, שהן קלות לכם, טבעיות לכם, ושאתם מרגישים שזו תרומתכם למצב. תייצרו שיגרת יום חדשה, בה אתם חוזרים על הפעולות הללו שוב ושוב והשגירה החדשה תייצר לכם תחושת ביטחון ותעשה לכם סדר יומיומי חדש לתקופת חוסר הוודאות.
- לצחוק. הומור הוא כלי רב עוצמה להתמודדות עם פחד וחוסר וודאות. כאשר אנו מחייכים או צוחקים, הפחד מאבד חלק מאחיזתו בנו. והוא יכול לספק מפלט רגעי מחרדה. גם בתוך התופת בה אנו נמצאים כרגע, לפעמים צריך "לעלות לקחת אוויר", לפני שצוללים חזרה למחשבות ולעשייה. הומור שחור, למשל, נוצר דווקא ממצבים רגישים כמו מוות, מחלות, פגיעה אישית, ומטרתו לשחרר לחץ. אמנים וקומיקאים משתמשים בהומור שחור כדי לשנות את תפיסת המציאות ולעזור לאנשים להתמודד עם נושאים קשים. וכמובן יש להשתמש בו בזהירות כשהמטרה היא לא לפגוע חלילה, אלא להעניק למוח ולגוף הפוגה שתאפשר את המשך ההתמודדות.
צילום: שרון אלדר
ביום שבת, 7 לאוקטובר, ב 6:30 בבוקר, כשנשמעה האזעקה, אני קפצתי מהמיטה, הערתי את כולם ורצנו לממ"ד. נלחמתי על חיינו.
בצהרים, כשהתחילו להגיע הדיווחים, כשאנשים שלחו הודעות והתחננו על חייהם, כיביתי את הטלוויזיה והתחלתי לנקות את הבית. עברתי מגירה מגירה, ארון ארון וקרצפתי. ברחתי. לא יכולתי להכיל את חוסר האונים, את הרוע, את הפחד, את חוסר הוודאות. וכשאני חרדה אני מנקה.
ביום ראשון, כשאנחנו עמוק לתוך המלחמה, קפאתי, והקפאתי את הכל סביבי, השבתתי את העסק שלי, הכרחתי את כולם להישאר בבית, עסקתי רק במחשבות על השבויים, הנעדרים, המתים, הסובלים. ואפילו קצת שמחתי כשהיתה אזעקה ורצנו לממ"ד כי אז יכולתי להרגיש שגם אנחנו סובלים.
ואחר כך, חזרתי להילחם, לארח משפחות, לתרום בגדים, לארוז חבילות ולהשתתף במאמץ הלאומי. ולרגעים יש לי תחושה חזקה של אשמת הניצולים, ולעיתים אני מכילה אותי וסולחת. ואני מוצאת את עצמי נעה בין שלושת התגובות, להילחם, לברוח ולקפוא, באותו היום. אבל הכי חשוב, אני תמיד אומרת לעצמי, שכך או כך, זה בסדר. כל תגובה מתוך השלוש היא לגיטימית. גם שלכם. בין אם אתם נלחמים או מוצאים את עצמכם קופאים או מאפשרים לעצמכם לברוח לרגעים, זה בסדר. תהיו טובים לעצמכם. אתם טובים. ויחד ננצח.
גם בתקופה כזו של שבר, כשאתם תורמים, מתנדבים, עוזרים וכואבים אתם צריכים לעזור לעצמכם כדי שתוכלו לעזור לאחרים. בדיוק כמו שבמצב חירום בטיסה אתם מתבקשים קודם לשים את מסיכת החמצן על עצמכם. אז גם עכשיו אם אתם צריכים לדאוג לעצמכם. אז אם אתם צריכים עצה, פתרון, כלי, או שיחה אתם מוזמנים ליצור איתי קשר באופן אישיב 055-9721327 אודליה אלכסנדרוביץ,
מפתחת שיטת ארכיטקטורת חיים, הרשומה בסימן מסחרי בישראל ובארה"ב ומכשירה מאמנים לאמן בשיטה. בעלים של המרכז להתפתחות אישית ומקצועית, מרצה ומנחת סדנאות בארץ ובחו"ל.
יועצת ארגונית, מאמנת אישית, עסקית, ומגשרת מוסמכת, בעלת תואר בתקשורת, ובוגרת לימודי פסיכולוגיה חיובית. בעלת ניסיון רב בעולם השיווק והמכירות, וותק בעולם ההדרכה, העצמה וההנעה להישגים.
מחברת ספרים רבי מכר. בין לקוחותיה: בנקים, חברות אשראי, משרדי ממשלה, חברות ביטוח, הייטק, ועוד
לינקים ישיר לאתר www.lifearchitecture.co.il
