דניאל חסין (32) מתל אביב,הגיע לעיר הגדולה מנהריה, הוא שחקן, זמר ומשתתף כיום ב״קזבלן״ בתיאטרון הבימה ״תמיד הייתי אחד שדוחף קדימה. אני שם מטרה והיא קוראת, כמובן עם הרבה דברים בדרך. אבל זה משהו שלמדתי בחיים״ הוא מעיד על עצמו ומוסיף ״כשאתה רוצה משהו ומכוון אליו אתה תגיע. וככה גם חונכתי בבית של אמא שלי, שתמיד האמינה בי״. לדבריו, ״מהרגע הראשון שהבנתי שאני רוצה להיות שחקן, התגובות מסביב תמיד היו חיוביות הן מהמשפחה המורחבת והן מהחברים. עד היום כשאני מגיע לצפון יש אנשים שאומרים לי שהם תמיד ידעו שאגיע לבמה הגדולה אבל מבחינתי יש עוד דרך ועוד מטרות קדימה שגם אליהן צריך להגיע״.
ואיך מתמודדים עם הלא בתחום?
"לא" תמיד קיבלתי, אני עדיין מקבל וברור לי שאקבל בעתיד. ה"לא" הראשון שלי היה בכיתה ג' כשהכנתי מופע חיקויים של כל המורים לבוקר פורים. אחרי חזרות, הכנות ואישור מלא, ניגש אליי המנהל והודיע לי שאני לא עולה לבמה לעשות את המופע כדי לכבד את המורים, ממש התבאסתי אבל זה היה אחד מיני רבים. בשנים האלה כשהפכתי לשחקן בתיאטרון, קיבלתי כמה "לא" בטלוויזיה או בתפקידי במה שמאוד רציתי, אבל זה קורה, זה חלק מהמקצוע, וזה חלק מהתהליך עד "התפקיד הגדול"״.
ספר על החיבור עם עמוס לביא?
״כשהייתי בתיכון במגמת קולנוע, ניתנה לי הזכות לביים סרט גדול ראשון שכתבתי על בוגר בית הספר "בני יונסי" ז"ל שנהרג מפגיעת טיל קטיושה בנהריה. לתפקיד האבא החלטתי שאני חייב את השחקן עמוס לביא. שלחתי לו דואר לדירתו בתל אביב אחרי שיחת טלפון קצרה שדי רעדתי בה בלשון המעטה מהתרגשות, ואז הוא התקשר ואמר לי "נשמה, אהבתי את התסריט אני בא לשחק אצלך". וואו, מבחינתי זכיתי בלוטו. צילמנו את הסרט שלי "הריצה האחרונה" ומשם נוצר חיבור עמוק עם עמוס עד שנפטר. בשבילי הוא היה מורה דרך בקריירה, איש עם לב ענק ובעיקר השראה לשחקן אינטיליגנט בגובה העיניים. הוא אבדה גדולה לתרבות שלנו והוא מלווה אותי בכל רגע ומחשבה. ברור לי שאם הוא היה בחיים היום, היינו משחקים יחד, וזה כבר חלום שלא יקרה. אני חולם על עמוס המון״.
והחיבור עם מי שהייתה זוגתו, אוולין הגואל?
״אוולין מקסימה! אישה צבעונית ושחקנית מרתקת. אני אומר את האמת. ידעתי שיגיע היום ואשחק יחד איתה. מבחינתי כאילו עמוס הפגיש ביננו מלמעלה. הוא חיכה לטיימינג המדויק למפגש הזה. היא שמעה על הסיפור וכמובן שהיא רגישה לעניין אבל היא הכילה את זה בהמון חמלה. בימים האחרונים הוצאתי תמונות מימי הצילום של הסרט עם עמוס ובאותו הרגע היא אמרה לי "שלח לי עכשיו, אני אשלח בקבוצה". אני מסתכל עליה ורואה אותו, וזו אחת הסיבות שאני כל כך אוהב את ההפקה שלנו "סוף העולם שמאלה"״
ובימים אלה אתה עומל על סדרת רשת משלך
״סדרת הרשת שלי "ג'ננות". זו סדרה על שתי נשים- עופרה ונורית, שמנסות לעשות קאמבק לקריירת השירה שלהן, בליווי מעריצתן היחידה שנשארה- חדווה. שלושתן כנגד עינת שרוף שהייתה יחד איתן בשלישייה ופרשה לקריירת סולו. את הסדרה אני עוד כותב משנה ג' בבית הספר למשחק. מאז הכתיבה הראשונה עברו 7 שנים, עם צילומי 3 פרקים ראשונים שנגנזו, 2 פרקים חדשים שצולמו בעזרת צוות מטורף של 30 אנשים מוכשרים שבאו בזמן הקורונה ויצרו את כל הדבר הזה בהתנדבות מלאה, והקרנה בסינמטק בתל אביב באירוע חגיגי ומטורף. בימים אלה לאחר גיוס הדסטרט של 80,000 ₪, אני בונה את תיק ההפקה יחד עם צוות מוכשר ביותר לשלושת הפרקים האחרונים. המטרה היא להגיע בבוא היום לטלוויזיה. עד אז נפיץ את הבשורה ברשת, נגיש אותה לטקס פרסי האקדמיה לטלוויזיה בקטגוריית סדרות רשת ובע"ה גם נזכה״.
אתה משחק ב״סוף העולם שמאלה״ של התיאטרון הארצי ותיאטרון חיפה, ספר על ההצגה
״בסוף העולם שמאלה אני משחק את "גבי". איחוד בין תפקידו של נדב אבקסיס ומריאנו אידלמן מהסרט המקורי. גבי הוא דמות מאוד צבעונית, עולה ממרוקו, קצת חם מזג, מאוד מצחיק וחביב על שאר הדמויות וקצת מאוהב בשרה העולה הצעירה מהודו. גבי נותן לי להתפרע בתוך דמות שאני בטוח שהקהל מאוד יאהב. כששיחקתי ב"להקה", ושמעתי מאחורי הקלעים שזה שהולכים לעשות מהסרט הצגה, ניגשתי למפיק והפצרתי בו שאני משחק בזה. עד שבסוף זה קרה. זו הייתה מטרה והיא הושגה ואני שמח על כך. לשמחתי הבמאי היה אודי גוטשלק. את אודי הכרתי שנה לפני כן, בהפקת ילדים שהוא כבר ביים ואני נכנסתי ל"שיחזור" שלה. על היום הראשון נוצר ביננו חיבור והרגשתי ממנו שהוא מעריך אותי משחקית, אם אפשר לומר את זה. לכן החיבור ביננו בחדר החזרות היה טבעי ואודי כבר ידע מה אני יכול להביא. מקווה שלא התאכזב״
ויש כמובן את קזבלן האלמותי בתיאטרון הבימה ותיאטרון השעה הישראלי
״בקזבלן אני משחק את השוטר מזרחי ובנוסף אני חלק מלהקת השחקנים בשכונה בתור אחד החברים של קזה. אני כל הזמן על הבמה, מג'נגל בין השוטר לחבר. מדביק שפם, מוריד שפם. אני מאוד אוהב את התפקיד של השוטר מזרחי. יש בו משהו כדמות שמאוד רוצה להצליח, במקרה שלו במשטרה. רוצה לפרוץ את תקרת הזכוכית שלו באותם שנים של עליית עדות המזרח, והאמת שהוא דיי מצליח, כולם מכירים אותו בשכונה, אמנם נרתעים אבל יודעים שהוא השוטר ויש לכבד אותו. תהליך החזרות היה סזיפי האמת, אבל כשאתה רואה את הקהל מחייך מאוזן לאוזן ערב ערב אתה יודע שקורה פה משהו טוב ושאתה נוגע בחומר ששייך לדי.אן.איי של התרבות הישראלית. האמת שהכי מרגש אותי לראות אנשים מבוגרים, שיכולים להיות סבא וסבתא שלי, מחייכים מאושר. זה עוד חלום שלא זכיתי לו- שסבתא שלי תהיה בקהל בכל ההצגות האלה בעבר בהווה ובעתיד״
