במסגרת שיתוף פעולה של מרכז אדמונד דה רוטשילד עם גלריה ימה, שמונה אומניות מגיעות לתחנה המרכזית נהריה, חלקן לראשונה בחייהן. הן נושאות איתן שאלות. כל אחת מהן מבקשת לגלות דבר מה חדש במפגש בין היצירה שלה ובינה לבין המרחב הפיזי והאנושי של העיר. ענווה ותעוזה נמהלות בפעולת האומנית בעיר זרה: תנודות עזות בין סקרנות תיירותית לחיפוש קדחתני, בין החופש באלמוניות לבדידות שבחוסר השייכות.
האומנית הציבורית חוקרת את מבוך העיר ואת סבך היחסים בה, עוקבת אחר סימנים-לא-סימנים. לעתים בשיטוטה האומנית נראית אבודה או בטלנית, אך למעשה היא אספנית – האספנית של השולי שביומיומי, מעניקת העדנה והתוקף. היא הגיבורה של תרבות הנגד ליעילות, לצרכנות, לציות עיוור למערכת.
לאומניות הציבוריות יש שותפים לשימוש החורג במרחב העירוני: כנופיות פארקור, סקייט וגרפיטי, משוטטים בודדים, מאכילי יונים, מטפחות חתולים, נערים וילדים בפעולותיהם המגוונות בחוץ, פרלמנטים ותיקים השוקעים בשיח מעמיק או משחק נלהב. יחד הם מהווים כוח של שהות, יופי, חמלה. כל אחת ואחד מהם יוצרת רגע פרטי בציבורי.
הרגעים האלו הם לחישות לאזני הציבור: "האמת סמויה, מאזן הכוחות שברירי ומשתנה, אפשר לנוע לגמרי אחרת". הלחישה הדקה מרעידה, פוערת סדק בחומות המציאות הקשיחה. מראות יום-יום מתישים כמו מכולת אשפה ירוקה או גדר אפורה, מתגלים פתאום כמסעירים, האחר-הזר הופך קרוב ומקבל שם ופשר, חוקי הטבע של העיר נשברים.
שמונה האומניות יוצרות סדקים, איים של חירות אסתטית, וכשם שהעיר נעה וחיה, כך גם התערוכה בתוכה חיה, צומחת וקמלה עם הזמן. שם התערוכה הוא תרגיל, הוראה, שכל אחת ואחד יכולים לבצע. בתערוכה תוכלו לסייר, לצפות, להכיר, להיפרד, לנוח, לקפל סירה, למסור אשמה, לשמוע סיפור, לתת יד, לשים לב לזמן, לא לשים לב לזמן, לזהות, לשאול, לאבד ולמצוא.
