זומו הרפסודה – היא שמה של תערוכת ענק בהשתתפות 15 מגמות אמנות מבתי הספר העל-יסודיים של תל אביב-יפו שיצרו פסלים ודמויות משלל חומרים והציבו אותם למשך מספר ימים בפארק ירקון . בין יתר התחומים בהם עסקו המיצגים: דימוי גוף, חרמות, פרטיות, 'הקול האישי' שלי בעולם וכן עוולות חברתיות
"כשהייתי ילדה קטנה, חשבתי שהעולם שלנו כזה טוב ומיוחד. כשגדלתי הבנתי שהעולם הזה יותר ואכזר מאשר טוב
ושאני צריכה למצוא בכל הרע הזה את המקום הטוב. תמיד הייתי ילדה שונה וחסרת בטחון. בלי קשר לזה אף פעם
לא הרגשתי הילדה הכי יפה, הוא הילדה הכי מצחיקה או זאת שכולם מתאהבים בה. ובעיקר לא ילדה עם הרבה חברים.
הייתי ילדה מוחרמת זו שצוחקים עליה, מקללים, מרביצים ומתעללים בה. עם השנים התחושה הזאת גדלה ואיתה
הצגת 'זיוף האושר'. הקולות של הילדים שצוחקים תמיד מהדהד בראש והמחשבה שאולי מה שהם אומרים נכון
כל זאת תוך ניסיון להתמודד עם החיים. עם העבר וההווה ועם המחשבה שאולי כבר עדיף לוותר על התיק הזה
בסופו של דבר הדיכאון מגיע ואי אפשר לעצור אותו. הכי עצוב לי שאנשים נטפלים למישהו שונה, במקום לחבק
אותו כי הוא עושה את העולם שלנו מעניין ויפה יותר. כואב לי שאותם אנשים שצוחקים על אותו אדם לא עובר
להם בראש 'מה מרגיש אותו אדם?'. מה עובר עליו בבית ? על כך שהוא סובל מחוסר תקשורת, התקפי חרדה.
הכל התחיל עם צחוקים קטנים שהלכו וגברו והפכו לקללות ומכות. בסוף כבר לא יכולתי יותר וסיפרתי לאמא שלי
ההורים שלי פנו למנהלת ולהורי הילדים. אלו כעסו מאוד על הילדים שהפנו אליי את כעסם והענין רק הפך
להיות גרוע יותר. יום לאחר מכן כשחזרתי לבית הספר זרקו עליי אבנים. שולחנות וכיסאות. תפסו אותי ולא
נתנו לי להכנס לכיתה. בגלל שלא יכולתי להכנס לשיעורים גם המורים כעסו עליי. גם כשהתחבאתי בתוך השירותים
הם גילו זאת וזרקו עליי ניירות עם מים. זה המשיך במשך תקופה נוראית ובשלב הזה כבר פחדתי לספר למישהו
כדי שלא יהיה גרוע יותר ופשוט נשארתי עם כל הרגשות האלה בתוך עצמי. לא משנה מה יהיה תמיד הרגשות האלה
יהיו חלק ממה שאני . אני לא מתחרטת על כלום. בסופו של דבר זה מה שהפך אותי למי שאני. אני לעולם לא
אנסה לפגוע במישהו בכוונה. אני לא חושבת שיש דבר כזה 'ילדים רעים' אלא ילדים שעושים טעויות. בגלל זה
אני מבקשת מכל הלב שלי 'אל תעשו טעויות כאלה'.
כך נפתח מונולוג של אחת הנערות מכיתה י' באחד מבתי הספר התיכונים בעיר שהציגה זאת במעין וידוי חושפני
שנעשה מאחורי מראה. זהו אחד המיצגים של המרגשים שהוצגו במסגרת פסטיבל אומנות 'זומו' בו לקחו חלק
15 תיכונים בעיר תל אביב. שיצרו, בנו והציגו במעין רפסודה ענקית שהוצבה בלב פארק הירקון
המיצגים עוסקים בהלך הרוח של נערים ונערות מסכנות האקלים ועד לפחד חברתי והרצון להתאים עצמך לדרישות הסביבה ועד למתח בין המרחב האישי להיותי חלק ממשפחה וקהילה. כמו המיצג של כיתה י" מתיכון עירוני א' שיצרו
חדר בריחה מקרטון מבחוץ תלו ציורי עיניים גדולים "זה מתאר את הלחצים והציפיות שיש מאתנו בני הנוער" סיפר לי
אחד הנערים שלקח חלק בעיצוב המיצג שהוא "אי בודד, מקום מפלטם מהעולם"
תלמידים מאורט סינגאלובסקי יצרו שמלה ענקית שמורכבת ומעשרות שקיות ניילון מלאות במים בהם צפים דגים מפלסטיק אלו יוצרים תחושת סלידה מתרבות הצריכה המוגזמת "וחשש עמוק מפני הליל הדימויים, הזיוף והפלסטיקיות שמציפה את עולמם של הנערים והנערות"
תלמידי עירוני ד' יצרו את המציג 'תודה שבאתם' אלו יצרו מיצג שעשוי ממסכות פנים גדולות משלל תרבויות היסטוריות
"המסכות לעיתים חושפות, לעיתים מסגירות, ולעיתים מסתירות את מה שמציף אותנו מבפנים".
תלמידי תיכונט יצרו מעין ספינת מטען שנושאת מכולות של מילים טעונות כמו המרדף אחר ההצלחה, ההישגים
והאושר.
זומו הוא מוזיאון נייד, מבוסס קהילות, שנודד בכל רחבי ישראל ומציג תערוכות מתחלפות שנוצרות ונאצרות יחד עם הקהילות המקומיות. אנחנו בזומו (שילוב של המילים זוז ומוזיאון) מאמינים שהאמנות היא מפתח מהותי ליצירת קהילה פתוחה ומכילה יותר ולהנחת גשרים בין כל חלקי החברה הישראלית. יצאנו אל המסע פורץ הדרך כדי לנטרל מרחקים גאוגרפיים, לגשר על פערים תרבותיים, לעקוף מחסומים פיזיים, להתגבר על חסמים תודעתיים ולבטל את ההפרדות המוכרות בין האמן לקהל, האמנות לקהילה והיצירה למציאות.
