יום חמישי בצהריים הוא הדג'סטיף של ימות השבוע. הוא שעתם של כל האנשים הקונבנציונאליים, שעמלו כל השבוע ועכשיו הם מעלים סטטוס מהמשרד, על השמש החורפית שמחכה להם מחר בבוקר. בטיול על האופניים לכיוון הים. סוף השבוע כבר כאן. אפשר לטחון מהלילה את פולי הקפה, צריך למצוא בייביסיטר, לשלם חשבונות ולהישבע שמחר תקומו מוקדם לשיעור היט שיחטב את גופכם. אני השארתי את הסטטוס לסחים במשרדים ויצאתי לגרגר על אחת הארוחות העסקיות שיש לדיזינגוף להציע ב – "נישה 166".
סגירות חורף מעניקות אופי למסעדות. פתאום הן לא חלק מהרחוב, הן מה שהתכוונו שהן יהיו. התמונות מקבלות נראות, הבר הוא בר, אפשר להרגיש את המקום. יפה בפנים, היה שווה להרוס את האספרסו בר. בכל זאת רציתי שנשב בחוץ, הוא הפסיק לעשן – אני הבטחתי שאפסיק עד גיל שלושים. זה לא סוד, כשאנו יוצאים לאכול בצהריים, נעדיף שזה ישתלם לנו. ברוב המקרים לא באנו לטעום סוגים של יינות, או לעבור מסע טעימות על כל מיני מנות חדשות בתפריט. בעסקית של נישה 166 תיפרדו לשלום מ66 או 99 שקלים, בהתאם ליוקר המחיה, סליחה. המנה. אני חושב שקפיצה של יותר מ30 ₪ בין העסקיות היא קצת מוגזמת. מצד שני המנות שהשתייכו למחנה ה – 99, היו באמת רק כמה מנות בשווי אחר כמו פילה בקר ולינגוויני פירות ים. במחיר העסקית תקבלו לחם לפתיחה (לשני אנשים תפרסו מספר זוגי של פרוסות בבקשה), ראשונה+ עיקרית ובירה/יין או שתייה קלה.
ישבנו בחוץ על שולחן קטן מדי. רצינו לחמוק מהשמש ששיחקה אותה ספטמבר. ייאמר לזכותם של נותני השירות שקלטו בזמן שהשולחן לא יוכל להכיל גם את המכשירים הניידים שלנו וגם את האוכל, אז עברנו מקום. נשלים את השיזוף מהקיץ. יש לנו "קוקטייל הפתעה" (בתוספת 12 ₪). לא צריך יותר מצמד מילים כמו קוקטייל והפתעה כדי לקנות אותי וכנראה שגם אותו. אז תוך זמן קצר הצטרפו אלינו שני קוקטיילים צוננים שלא היה לנו מושג ממה הם מורכבים. ככה אנחנו, שותים על הקצה. "טוב אז ברור שזה וויסקי עם משהו" הוא אמר. האמת, לא היה בכלל צורך לדעת מה זה, הסכמנו פה אחד שהם פשוט מעולים! עשו שם איזה משחק שלדעתי משתתף בו ג'ינג'ר ואולי וניל כלשהו. הפתעות כאלו אני אוהב. ככה שאם יש לכם עוד כמה דקות לגנוב מהמשרד, ומעט מאוד יכולת ספיגה, לגמרי תשקיעו עוד 12 ₪ בקוקטייל הזה.
לראשונות בחרנו את הסלק וגורגונזולה ואת הסביצ'ה מוסר ים. אף אחת מהמנות לא היו מפתיעות או משהו שלא טעמנו בעבר, אבל הן כן היו טובות ומרעננות. הסלק היה צלוי היטב וקטן מדי. גבינת הגורגונזולה הייתה הכרחית. מדהים איך היא תמיד מחדדת טעמים אחרים למרות שטעמה כה חזק. השקדים הקלויים נפלו על יוגורט כבשים תמים. יחד עם עלי האורוגולה הם יצרו תמהיל חביב, של מנה שרציתי שלא יפנו עד שאנגב ממנה הכול.הסביצ'ה מוסר ים היה מוצלח יותר, גם הגודל שלו השביע יותר את העיניים הגדולות שלנו. עגבניות,בצל ופלפל חריף קצוצים דק ויפה ומתובלים נכון על טחינה וחציל קלוי. הדג היה טרי ולימוני לפי הספר, הטחינה אהבה אותו גם כמו שכתוב בספר ובכלל שתי המנות הללו היו קצת יותר מדי "לפי הספר". טעים לנו ואני יודע שאנחנו בעסקית, אבל עדיין. אני אוהב להיות מופתע ולעוף על האוכל שלי, כמו על הקוקטייל שלי, כמו על האהבה שלי.
הגיע תורן של העיקריות. בבקשה אל תפנו לי את הגורגונזולה עדיין. גם אל תעברו כל רגע לבדוק אם לקחתי את הביס האחרון. שמרתי על הגבינה הכחולה שלי כמו חתול. שנים של ניסיון, אני מרגיש שהם משתוקקים לקחת לי את הצלחת. אז יש ספיישל של סלמון עם קרם ארטישוק ועגבניות, ומנת הדגל היא דניס וטורטליני תרד. נתפסנו ברשת הדייגים של נישה. ספיישל הסלמון היה יפה תואר וגם הריח כמו אחד כזה שיודע להתבשם היטב. כנראה שחוש הריח תמיד מקבל בזרועות פתוחות קרם ארטישוק. כשעברנו לחוש החשוב באמת, התוצאות הותאמו לציפיות. הדג היה צרוב מבחוץ ומעט נא מבפנים, עשוי בדיוק לפי הצורך.העגבניות השתובבו עם הצלפים ויחד עם הקרם יצרו מנת צהריים מושלמת. אך מה עם הדניס טורטליני תרד? האם הוא ישתלב בהרמוניית הטעמים ויוביל את הארוחה הזאת אל הסטטוס הנכסף "בואו לנישה 166, כאן עושים חיים" ?
אז במראהו הוא היה קצת עמוס מדי. טורטליני, ברוקולי ותרד שעליהם מונח דניס הפוך (למה?) בחמאה חומה עם שקדים קלויים ופרמז'ן. המנה הזו הרגישה כמו תחושת הזכייה במדליית ארד. הטורטליני לא היו ייחודים, אבל כששילחתי אותם על גרגרי הפרמז'ן והחמאה החומה הם התעלו מעל עצמם. מעט, לא יותר מדי. המנה אכן הייתה עמוסה מדי. הרגיש קצת כאילו לדג אין צורך בהם או שלהם אין צורך בו והאובססיה הזו לשקדים קלויים (כמעט) בכל מנה, מה איתה? היה טעים, לא נשאר פירור מהמנה שלא תבינו לא נכון. אבל לא איזו מנה שהייתי שם עליה את הז'טון שלי. תהיתי לי איך זה שהסלמון הוא לא "מנת הדגל" של המקום. נו מילא.
בסוף מעט התאכזבנו לגלות שעוגת הביסקוויטים אזלה. אבל קורה, לא נורא. ביסקוויטים ידועים בנטייתם להתפורר להם במקומות אחרים. אז הסתפקנו בעוגת גבינה למרות שאני אישית מאסתי בכאלו בזמן האחרון. אבל היה כיף, היא החזירה אותנו בזמן לימים העליזים בהם הייתי מצלצל בפעמון למלצר הנאה בקפולסקי, רק כדי שיגיע שוב אל השולחן. המלצר לא הגיע הפעם. גם התה שהזמנו לא הגיע, אבל סלחנו כי עד אז השירות באמת היה טוב, קצת מתקרצץ מדי. אולי בפעם הבאה, המלצר מקפוליסקי יגיש לי כוס תה.
העסקית בנישה 166 משתלמת, האווירה שם חצי צעירה חצי מבוגרת, שזה דווקא טוב. לפינה של דיזינגוף/בן גוריון יש את הקסם שלה גם אחרי הרבה שנים.
