היום נדבר גיאוגרפיה. מי יודע מה המרחק בין ירושלים לתל אביב? ירושלמי: "בערך 60 קילומטר ככה.. חצי שעה-40 דקות מפה". תל אביבי: "לא יודע, רחוק?".
ירושלים ותל אביב. תל אביב וירושלים. 2 אחיות חורגות עם אבא משותף- החזון. שתי האחיות האלה לא נפגשות בחגים או בשבתות, ממעטות בימי זיכרון ועצמאות ומקשות זו על זו באמצע שבוע. ירושלים, האחות הגדולה, התרוממה לה אל-על וסללה אליה דרכים צרות, עקלקלות ופתלתלות שגורמות לתל אביב להתנשף בעליות, ואילו תל אביב הצעירונת עובדת ממש ממש קשה להאט את ירושלים בכניסה אליה עם פקקים תמידיים מבן-גוריון ועד ארלוזרוב. שניהם אנשים דגולים.
כשאתה גדל למציאות ירושלמית אמיתית ושורשית אתה לומד "לתעב" את תל אביב. זו מורשת אב ואם שמועברת בכל הפאבים, המלונות והמתנ"סים. ואז אתה נוסע לשם פעם ראשונה. חוף ירושלים עם ההורים. (כן, האחות החורגת תל אביב רצתה לעשות כבוד לאחותה הגדולה אז היא קראה חוף על שמה). אם אתה אוהב חול או לחות- תתאהב מיד "איפה היה הים הזה כל החיים שלי?". אם לא- תבכה ותרקע ברגליים עד שנחזור הביתה. אני הייתי הסוג השני. תל- אביב -0 ירושלים-1.
ובתור מתבגרת חזרנו לשם. חזרתי לחוף "ירושלים" שבו, למעשה, הייתה הנשיקה הראשונה שלי. זה התחיל מערב "קסום" שבו לא נרדמתי כי זוג שיכור החליט לממש את עצמו על העמוד של הסככה תחתיה ישנו, זה המשיך כשחבר'ה צעירים גנבו לחברה שלי את הארנק, וזה הסתיים עם נשיקה מלאת חול ורוק וסליזיות, שמוטטה לי הרים של ציפיות לגבי פעמים ראשונות בעתיד. תל אביב- 0 ירושלים-2.
וכיום, כסטודנטית לתואר שני שלומדת בתל אביב, אני תמיד מרגישה כמו בשיר "אדם אנגלי בניו יורק". נטע זר. השפה שלי שונה, הלבוש שלי שונה, ההתנהגות שלי היא שונה. אני מגלה אט-אט שבעולם של גלגולי עיניים וקיצורים לשוניים כבר אין מקום ל"אבו-יויו" ו"מציצות" (טוב, על האחרון אולי יש ויכוח קל..). תל אביב-0 ירושלים-3.
והאמת היא שזה מאד סובייקטיבי. לפני כמה זמן התלבט איתי בחור חרדי בן 22 אם לעבור או לא לעבור לתל אביב, וניסה להבין מהו מקור הסכסוך בין האחיות החורגות. האם יכולתי לענות לו בשם חצי מיליון התושבים שכאן או בשם חצי מיליון התושבים ששם? כפי שאני רואה את זה, תל אביב עברה מירושלים ושכחה ממנה, אז ירושלים נעלבה. ירושלים גם נעלבה כשתל אביב פתחה את המועדון הזה שכולם רוצים להיות בו- מועדון של תעסוקה רחבה, מועדון של תרבות עשירה ומועדון שמעניק חופש פעולה, אפילו, רחמנא לצלן, בשבת. ירושלים מעולם לא סלחה לתל אביב.
עם זאת, ירושלים הצליחה להחזיר מאבק. היא פתחה שעריה לחברות היי-טק מצליחות; הביאה יזמים מחו"ל לפתח את העיר ופתחה עסקים בשבת. אם תשאלו אותי, ירושלים תמיד הייתה מעוז לתרבות רחבה ופסטיבלים נהדרים, אז מבחינתי בפן הזה היא המנצחת.
אבל האמת היא, שבאיזשהו שלב, העיר הפסיקה להילחם באחותה החורגת. הרי אין בכך טעם. שתיהן הבינו שהן שונות מאד ומציעות דברים שונים. בשנים האחרונות הן מנסות להתקרב זו לזו. תל אביב הציעה לירושלים "נתיב מהיר" וירושלים פתחה עוד 2-3 נתיבים לכל כיוון. הן קרובות יותר משהיו בעבר.
אולי יום אחד אנחנו, הירושלמים, נפסיק לשנוא את החול, הלחות והפרובוקציה המינית שנשפכת מתל אביב, ויום אחד התל אביביים יבינו שהירושלמים הם לא אנשים חשוכים וסגורים ושסה"כ שני העמים נולדו מאותו אבא- ההוא מהחזון. אולי.
