פרופסור ענת לבנשטיין, מנהלת מערך עיניים בבית החולים איכילוב יושבת לריאיון בו היא משתפת על סיפור האהבה המיוחד שלה עם העיר תל אביב, איך הרגישה כשהציעו לה לעבוד במשרות נחשקות בחו"ל וגם כיצד התמודדו אצלה במערך העיניים עם הקורונה
נדמה שמסלול הקריירה של פרופסור ענת לבנשטיין, 62 המחזיקה בשלל תארים ביניהם: מנהלת מערך עיניים בבית החולים איכילוב, יו"ר איגוד רופאי העיניים בישראל וסגנית דקאן הפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב, התחיל עשרות שנים לפני שהיא נולדה, כנכדה ובת להורים שכולם הקדישו את חייהם למען הרפואה. כשצוללים לפרטי ההיסטוריה המשפחתית של פרופסור לבנשטיין, רואים שמשפחתה פיתחה קשר מיוחד לתל אביב במסגרתו משפחתה תרמו רבות לבריאותם של תושבי העיר. בריאיון מיוחד עם פרופסור לבנשטיין, נדמה שהיא ממשיכה במורשת המשפחתית אותה התחילו והורישו לה סבה והוריה.
"הוריי נולדו בפולין. הם הכירו בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה ובשנות ה-50 עלו לישראל ביחד עם סבא שגם הוא היה רופא ומיד השתקעו בתל אביב. אמי הייתה קרדיולוגית שעבדה באיכילוב במשך 60 שנה, היא אהבה מאוד את עבודתה בעוד שאבי היה רופא שיניים שהיה ממקימי הפקולטה לרפואת שיניים באוניברסיטת תל אביב ובמקביל ניהל מרפאה גדולה בכיכר דיזינגוף, הוא טיפל בכל הידוענים והמפורסמים הגדולים בישראל באותה תקופה, המרפאה הייתה ממש מוקד עלייה לרגל", צוחקת פרופסור לבנשטיין, "וכמובן סבא שלי שהקים וניהל בית חולים קטן בעיר".
נשמע שהמקצוע בחר אותך יותר מאשר את אותו
"לחלוטין אפשר להגיד זאת. כנכדה ובת לרופאים, מגיל מאוד צעיר היה לי ברור מה יהיה המקצוע שלי בחיי הבוגרים. מעולם לא הרגשתי שהייתה לי כל-כך בחירה". צוחקת לבנשטיין.
ולמה דווקא רפואת עיניים?
"אני תמיד ידעתי שאני רוצה להתמקצע בתחום מסוים בצורה מעמיקה וזה בדיוק רפואת עיניים, אני תמיד נוהגת לומר, 'רפואת עיניים זה לדעת הרבה מאוד על מעט מאוד'. "חוש הראייה הוא החוש הכי חשוב לנו ולעיתים אנשים נוהגים לקחת אותו כמובן מאליו. הזכות הזאת להציל מאור עיניים של מטופל זה בפירוש להציל את עולם שלם. כל שגרת החיים שלנו מתאפשרת בזכות הראייה".
פרופסור לבנשטיין, מנהלת את מערך העיניים בבית החולים איכילוב בתל אביב ובשני כובעיה האחרים היא משמת סגנית דקאן הפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב וכיו"ר איגוד רופאי העיניים בישראל. בנוסף לכל אלו פרופסור לבנשטיין חברה בפורום החדשנות הרפואית קבוצת 8400 ופעילה מאוד בתחום החדשנות הרפואית והובילה שורה של פיתוחים רפואיים פורצי דרך בתחום רפואת העיניים הכוללים מכשור רפואי ביתי לאבחון מחלות עיניים וקסדת לרופא עיניים מנתח הדומה לאלו בה משתמשים טייסי קרב. היא התגוררה ברמת אביב כמעט לאורך כל חייה ולטענתה אין שום סיכוי שתעבור לגור בעיר אחרת.
"כל חיי, בין אם האישיים או הקריירה מתרחשים בתל אביב. קיבלתי לא מעט הזדמנויות לעבוד במשרות נחשקות מעבר לים, בעיקר בארה"ב. ובכל פעם שהייתי צריכה לקבל את ההחלטה אם להסכים ולעבור, הרגשתי כאילו מונחות על כתפיי 100 טון שהוסרו רק ברגע שדחיתי אותן והחלטתי להישאר בתל אביב.
מה יש בעיר הזו שהיא בכל פעם מושכת אותך בחזרה אליה?
אני תמיד הרגשתי שהעיר הזו נתנה לי את כל מה שהייתי צריכה, על כל היבטיה השונים, פנאי וקריירה יחדיו. זאת זכות גדולה לעבוד בעיר שאני מרגישה שאני מחזירה לה בחזרה את כל הטוב שהיא נותנת לי בתפקידי כמנהלת מערך עיניים באיכילוב. איכילוב הוא לא רק בית החולים המרכזי של תל אביב אלא של כל אזור גוש דן.
ואי אפשר בלי קצת אקטואליה לפני סיום, איך עברה עליכם במערך עיניים תקופת הקורונה?
"רוב הטיפולים שאנחנו מעניקים למטופלים מחייבים ציוד ומכשור מיוחד שנמצא אצלנו, במיוחד בתחילת המגפה כשעדיין לא היו החיסונים, היו מטופלים רבים שלא הגיעו לטיפולים מחשש להידבק בנגיף והיו כאלו שהתעוורו כתוצאה מפספוס הטיפולים, בעיקר באוכלוסייה המבוגרת". "בעקבות המצב, יצאנו ביוזמה והקמנו מערך ראשון מסוגו בארץ ובעולם בו רופאי המחלקה הגיעו לבתיהם של מטופלים להעניק לחולי ניוון רשתית שקשורה לגיל זריקות חיוניות כדי להציל את מאור עיניהם. עכשיו כאשר יש את החיסונים אז חזרנו לשגרה רגילה יחסית תחת כל ההגבלות וההנחיות השונות".
איך הושפעה הראייה של כולנו ושל ילדינו כתוצאה מהעבודה והלמידה מרחוק
"הקורונה ללא ספק הגבירה מאוד קוצר ראייה (חוסר יכולת לראות לרחוק)." "למשל הילדים ממילא חשופים למסכים רוב היום, אבל אם עד לפני הקורונה הם היו הולכים לבית הספר, יושבים בכיתה ומעניקים לעיניהם שלהם הפוגה ממסכים, הרי שכעת, עם הלמידה מרחוק הפוגות אלה נדירות יותר. אני מקווה שכעת עם הפתיחה הצפויה של שנת הלימודים בראשון בספטמבר יחזרו ללמוד בצורה פרונטלית. הייתי אפילו ממליצה לקיים שיעורים במרחב הפתוח ולא בהכרח בכיתה, העיקר לתת לתלמידים משימות שלא יצריכו שימוש נוסף במסכים".
