האלוף (במיל') שייקה גביש, מי שהיה אלוף פיקוד הדרום במלחמת ששת-הימים ומאדריכלים המובילים של אותו ניצחון, דחף לצאת לאותה למלחמה, למרות שבן-גוריון הטיח בו שהוא יוביל בכך לחורבן המדינה # דוד חרמץ שמע ממני בראיון מקיף, איך קרה שערב המלחמה רבין הזעיק אותו ללשכתו לבשר לו כי הוא מדיח אותו וממנה במקומו את משה דיין # הלוחם והמפקד, שצמח בפלמ"ח והגיע לצמרת צה"ל, בסיכום (חלקי) של עשייתו וחוויותיו המרכזיות ב-96 שנות חייו, עד כה
"נולדתי באוהל ליד הים של תל-אביב. ממש בתוך האוהל בו גרה משפחתי. אמי לא הספיקה להגיע וללדת אותי בבית החולים", אומר האלוף (במיל') ומאדריכלי ניצחון מלחמת ששת-הימים, שייקה גביש (96)
"זמן קצר לאחר מכן", ממשיך גביש, "עברו הוריי לצריף ברחוב קק"ל, שהיה ממוקם כמה בתים מהבית של בן-גוריון. הצריף שלנו, שהיה הכי קרוב לשפת הים, היה חסר תנאים בסיסיים למגורים. לא אשכח את אמי, בלה, סוחבת דליים של מי ים אל אמבטיית פח, שבה רחצה אותי. אמבטיה יומית עם מי ים מלוחים וקרים. לא אשכח גם איך חורף אחד, במהלך סערה גדולה, שטפו מי הים את הצריף שלנו וכל מה שהיה בתוכו.
"אבא שלי, אלחנן, עבד כעגלון. הוא קנה גמל והוביל עליו חול משפך הירקון לאתרי בנייה בתל-אביב. כך כמה פעמים ביום. בהמשך, ולאחר שהגמל מת, רכש פרדות ועגלה והעביר חומרי בנייה נוספים לקבלנים בעיר. תנופת הבנייה באותן שנים אפשרה לו עבודה יציבה ובטוחה. אני זוכר את עצמי כילד נוסע איתו בעגלה, מעמיס לבנים במפעל ופורק אותן באתרים.
"לאחר שהתבסס במקצת, רכש אבי שטח אדמה קטן בשדרות קק"ל ובנה במו ידיו את ביתנו. לאבא שלי הייתה מנהיגות חברתית. אל הבית שלנו הגיעו עולים רבים, צעירים מלטביה, מקום ממנו עלו הוריי בתחילת שנות ה-20. רבים מהם העבירו את התקופה הראשונה שלהם בארץ בביתנו – בית משפחת שקליאר. אבא ואימא שלי, שהייתה עקרת בית, היו להם כזקני העדה ובעצם 'הורים' לכולם".
גביש מעיד על אביו שהיה איש עבודה בכל רמ"ח אבריו. "מאז שאני זוכר אותו", הוא אומר, "אבא שלי תמיד עבד. זה היה כשהיה צעיר מאוד ועבד כעגלון; זה היה בהמשך כשהקים את חברת 'דחפר' – חברה לעבודות עפר, שהיו לה משאיות, טרקטורים וכלי חפירה; וזה היה גם כשהיה פנסיונר ואני הייתי מנכ"ל כור. הוא ביקש לעבוד אצלי בעבודות פשוטות, באחד המפעלים שהיו תחת ניהולי. אצלו המעמד הגבוה היה איש עבודה. ולא משרה שיש בה פוזה או סמל סטטוס כזה או אחר".
אבל מעדותו של גביש ניתן ללמוד שאביו לא היה רק איש עבודה במעשה, אלא גם ברעיון. בהשקפתו הפוליטית. "אבא שלי היה מחובר בכל שורשיו האידאולוגיים לתנועת העבודה ולהסתדרות העובדים".
זו, כנראה, גם הסיבה מדוע הוריו העדיפו לשלם לא מעט כסף על חינוך שחרג מהנורמה המקובלת, כשבנם בכורם, שייקה, הגיע לגיל חינוך. "ליד הבית שלנו היה בית ספר יסודי, תל נורדוי. כל ילדי השכונה הלכו לשם, אבל אותי אבא התעקש לשלוח לבית חינוך לילדי עובדים. למרות שזה חייב את הוריי לתשלום חודשי גבוה, כי הלימוד שם היה איכותי ומוקפד ולאורך כל שעות היום".
# # #
ב-1943, עם סיום לימודי התיכון בבית הספר החקלאי גבעת השלושה, הצטרף גביש לפלמ"ח, שנתיים לאחר שהוקם אותו ארגון.
בהקשר לפרק זה בחייו, גביש מעיר הערה מעניינת: "תראה, מי שהכריז על המדינה היה כידוע דוד בן-גוריון. אבל בזכות מפקד הפלמ"ח, יצחק שדה, היישוב היהודי שרד בתקופה שבין כ"ט בנובמבר ועד הכרזת המדינה, כשהערבים המקומיים החלו להתנכל ליהודים. אם הדבר היה תלוי בבן-גוריון, לא היה לו כוח עברי לוחם משמעותי, הן בכמות והן באיכות, שהיה מסוגל לעמוד ולהילחם מולם".
גביש זוכר כיצד ראשי הישוב ובראשם בן-גוריון פנו לבני הנוער שהתנדבו לפלמ"ח והפצירו בהם שיעזבו את הפלמ"ח ויתגייסו לצבא הבריטי. "יצחק שדה", מוסיף גביש, "חלק על בן-גוריון. הסיסמה שלו הייתה ברורה: 'את הרובה האנגלי נושא החייל האנגלי; את הרובה הרוסי – החייל הרוסי; אבל מי יישא את הרובה העברי?'
"אתה צריך להבין", הוא ממשיך, "רוב הנוער הלך לצבא הבריטי, ואילו בפלמ"ח היו בין ארבעת אלפים לחמשת אלפים לוחמים, שנשארו בארץ ומשום כך יכלו – כמה שנים מאוחר יותר – להגן על היישוב מפני הפורעים הערביים".
אבל המלחמה בנאצים הסתיימה שנתיים וחצי לפני כ"ט בנובמבר, אני קוטע אותו. כך שמתנדבי הבריגדה המשוחררים יכלו לחזור ולהגן על היישוב היהודי באותה תקופה. "זה נכון שהמלחמה בנאצים הסתיימה", הוא מגיב, "אבל הרבה מהלוחמים נותרו באירופה לעזור להעפלה הבלתי לגאלית, וגם אלה שחזרו לא היו מאורגנים ככוח צבאי מגובש. רק לקראת ההכרזה על הקמת המדינה הם התחילו להתארגן".
השירות בפלמ"ח הפגיש באופן הכי אישי את גביש עם פרק לא פשוט מאותה תקופה: הסזון (קיצור לביטוי צרפתי, שמשמעותו 'עונת הציד'. התקופה בה הסגירו אנשי ההגנה והפלמ"ח את אנשי האצ"ל לבריטים).
"כשהייתי מ"מ בקיבוץ נען", משחזר גביש, "הוטלה עליי משימה: לעצור שלושה אנשי אצ"ל, שהסתתרו באזור רחובות ולהסגירם למפקד ההגנה המקומי. הצלחתי לאתר אותם בפרדס סמוך לאותה עיר. הסגרתי אותם למפקד ההגנה שברחובות – ובזה הסתיים תפקידי. לא הייתי מעורב במה שקרה אחר כך".
גביש היה בטוח שהפרק הזה מאחוריו, אבל לא כך חשבו אנשי האצ"ל.
"עברו כמה ימים ובוקר אחד נודע לי שאנשים לא כל-כך ידידותיים ביקרו בלילה בבית של ההורים שלי. 'אנחנו רוצים לדבר עם שייקה', אמר אחד מהם לאבא שלי שפתח להם את הדלת. 'שייקה לא פה. הוא משרת בפלמ"ח', השיב להם אבי. 'ובדיוק על השירות שלו שם, באנו לכאן', הייתה התגובה שלהם. ובלי לבזבז יותר מדי זמן הם התחילו להכות את אבי מכות נמרצות. פוצצו אותו במכות. אחי הצעיר, אברהם, שהיה אז בן 17.5, רץ לאבא כדי להגן עליו. הם היכו גם אותו ושברו את אצבעות ידו הימנית. וכל זה קורה מול אימא שלי, שנשארה חסרת אונים. בדרך החוצה הם גם שברו את הטרנטה של אבא שלי".
איך האצ"לניקים ידעו שהיית מעורב במה שקרה, אני שואל. "אין לי יכולת להגיד לך בדיוק, אבל דברים עוברים. אני גם ידעתי שמי שפיקד על אותה חבורה היה בחור בשם צבי ברזל, שהכינוי שלו באצ"ל היה קקטוס".
בטח לקחת את זה מאוד קשה, אמרתי לו. היו לך רגשות אשמה? "ברור שהרגשתי רע עם מה שקרה, אבל זה לא היה משנה".
מה לא היה משנה, אני שואל. "לא היה משנה את מה שעשיתי. אני חייל, וחייל ממלא פקודות".
כלומר, אני מנסה לחדד, גם אם היית יודע מראש שזו תהיה התוצאה עדיין היית מבצע את הפעולה הזו. "כן", משיב גביש במהירות ובהחלטיות. "חייל מבצע פקודות, גם כשזה לא נעים לו. מה גם שהיה היגיון ברצון למנוע פעולות, שיפריעו ליישוב, כמו פיצוץ מלון המלך דוד שביצע האצ"ל".
תגיד, המשכתי לחפור, אבא שלך כעס עליך שבגללך קרה מה שקרה?
"ממש לא. לא נזף ולא אמר לי מילה אחת על כך. הפך דף והמשיך הלאה. וכך הוא גם ציפה שאני אעשה. וזה בדיוק מה שעשיתי. אגב קקטוס – במהלך השירות שלי בצבא הצטלבו דרכינו ויצא לי לעבוד איתו פעמיים: בפעם הראשונה כשהייתי קמב"ץ של חטיבה 7 והוא היה שם מפקד גדוד המרגמות; ובפעם השנייה כשהייתי אלוף פיקוד הדרום והוא היה קצין התותחנים של הפיקוד.
"בפעם הראשונה שקקטוס ראה אותי הוא נהיה חיוור. מיהרתי להרגיע אותו, שמבחינתי זה פרק ששייך להיסטוריה ואין לי כל כוונה להתחיל לריב איתו עכשיו, על מה שקרה בתקופת המחתרות. לא רק זאת, עם הזמן מערכת היחסים בינינו הפכה לטובה ואפילו מצוינת".
# # #
זוכרים את האמירה של גביש: "אני חייל וחייל ממלא פקודות"? אז זהו, שיעברו שנים רבות, ליתר דיוק 20 שנה, עד שגביש יהרהר ויתייסר ממש סביב אותו נושא ערכי-משמעותי.
בתום מלחמת ששת-הימים טס גביש, אז אלוף פיקוד הדרום, עם משה דיין, שהיה באותה עת שר הביטחון, מעל תעלת סואץ."המים היו שקטים וגם שני הצבאות היו שקטים: צה"ל מצד אחד של התעלה והצבא המצרי בצד השני. פתאום אומר לי דיין: 'אתה יודע, הגבול החדש בינינו לבין המצרים הוא אמצע רוחב התעלה'. אני יודע, אמרתי לו. 'כן', אמר לי דיין, 'אבל לא כל אחד יודע את זה. אני רוצה שתוריד סירות שעליהן דגלי ישראל עם לוחמי שייטת 13 שישוטו בדיוק באמצע – הלוך ושוב, הלוך ושוב. חשוב לי שהמצרים יפנימו את המסר הזה'. אמרתי לו: אדוני השר, המצרים יטבחו אותם. הם יהיו כמו ברווזים במטווח. הם לא יצאו מזה בחיים. ודיין, בלי להסס, מגיב בתקיפות: 'שמעת אותי? זו הוראת שר הביטחון'".
אבל מי שנותן פקודה לאלוף הוא הדרג הצבאי שמעליו ולא שר הביטחון, אני קוטע את גביש. "בעיקרון אתה צודק, אבל דיין היה מעל אותו עיקרון…"
סופו של סיפור: חיל הים העביר חמש סירות גומי לסיני. הסירות ועליהן דגלי ישראל, ושהיו מאוישות בלוחמי הקומנדו הימי, שייטו לאורך התעלה והכי חשוב – בדיוק באמצע רוחב התעלה.
"בדקות הראשונות", נזכר גביש, "לא הייתה תגובה מצרית. אבל לאחר כעשר דקות, כפי שצפיתי והזהרתי, פתחו המצרים באש מקלעים וארטילריה לעבר הסירות. קצתן טובעו, קצתן הצליחו לחזור לגדה המזרחית, הישראלית. שלושה לוחמים שילמו על כך בחייהם. והיו גם שניים שקפצו מהסירות הפגועות, ניסו לשחות לגדה שלנו, אבל נסחפו מערבה ונפלו בשבי. מכה גדולה. אסון מיותר".
הרגשת שהיית שותף באחריות למה שקרה, אני שואל.
"מה זה שותף?", הוא מתקומם. "הרי זו לא הייתה החלטה שלי ואני, כמו שאמרתי לך, ניסיתי להסביר ולשכנע שזו פקודה שגויה ומיותרת".
מצד שני גביש מודה שמה שקרה, לא חלף אצלו מבלי להשאיר משקע כבד של ייסורים והרהורים. "עמדו בפניי שתי אפשרויות: להגיד לו – אל תבלבל את המוח. תביא לי החלטה של הממשלה או של המטכ"ל, אבל לא ככה. ואפשרות שנייה: להגיד לו – אתה יודע מה, לא מקובל עליי ואני מתפטר.
"במשך תקופה ארוכה התייסרתי המון בשאלה איפה אתה שם את הגבול בין קבלת מרות עיוורת, לבין קבל מרות מסודרת. בדיעבד אני מבין שזו הייתה שגיאה – שעד היום אני מצטער עליה – שלא בחרתי בדרך השנייה של ההתפטרות. שקיימתי את הפקודה".
גם בלי רצון ללמד זכות על דיין, על החלטה שנשמעת – לפחות לפי גרסת גביש – כהחלטה שערורייתית, מפיו של גביש אני למד שדיין התייחס גם לחיי עצמו בקלות דעת מדהימה.
"בתקופת מלחמת ההתשה, שהגיעה לאחר מלחמת ששת-הימים, הגעתי עם דיין לביקור באחד המעוזים בקו בר-לב. בדיוק כשעברנו בשער המעוז, נשמעה השריקה הכל-כך מוכרת של פגז שטס לכיוון שלנו. טסתי בריצה מטורפת לעבר הבונקר. דיין נשאר בחוץ, אדיש לגמרי. צעקתי לו שיבוא אחריי. 'אתה עכבר', השיב לי שר הביטחון בטון רגוע. 'תיכנס, אני נשאר בחוץ'".
לא מן הנמנע, ואפילו סביר להניח, שהרגישות של גביש לחיי לוחמים נבעה, בין היתר, מטראומה עצומה שהוא חווה כמפקד צעיר, בתום מלחמת השחרור.
"בפלמ"ח היה חוק שבנים יחידים לא יוצאים לקרב. הם משתתפים בדברים אחרים, אבל לא בלחימה ממש. במהלך מלחמת העצמאות, לפני הקרב על מלכיה, ניגש אליי אחד החיילים שלי, שמעון (שימעלע) קנובל, שהיה בן יחיד. הוא ביקש להצטרף ללחימה. סירבתי. אמרתי לו שהוא לא יוכל להצטרף, בלי אישור מההורים. התגובה שלו הייתה חד משמעית: 'אני אצא. זה ענייני'".
גביש גילה חולשה ונכנע לו. קנובל נפל באותו קרב. "בסיום המלחמה ערכנו מסדר של הגדוד הראשון עם יגאל אלון", ממשיך גביש. "אל המסדר הוזמנו גם הורי הלוחמים. במסדר נשאתי דברים. לפתע התחילו לרוץ לעברי שני ההורים של שימעלע, תוך שהם צועקים: 'רוצח, אנחנו נהרוג אותך'. למזלי יגאל אלון מיהר לחצוץ בינינו. זו הייתה עבורי טראומה גדולה. עצומה! מאז יש לי פחד אזכרות. כשמגיע מועד האזכרות לחללי צה"ל אני רועד מפחד. אני אמנם הולך ונואם, אבל לא מפסיק לחשוב מה יקרה לי שם".
ב-1962 מונה גביש להיות ראש מה"ד (מחלקת ההדרכה של צה"ל). "התקן של התפקיד הזה הוא אלוף, אבל כיוון שהייתי צעיר, הבטיח לי הרמטכ"ל צ'רה (צבי צור) שבעוד שנתיים אקבל דרגת האלוף. אלא ששנה מאוחר יותר לחץ בן-גוריון על הרמטכ"ל לתת דרגת אלוף לרב גורן, שהיה הרב הצבאי הראשי, וצ'רה התנה זאת שגם אני אקבל את אותה דרגה. בן-גוריון הסכים, וכך הפכתי לאלוף בגיל 38".
שנתיים אחר כך מונה להיות אלוף פיקוד הדרום. זה קרה כשנה וחצי לפני מלחמת ששת-הימים.
# # #
שייקה ("אשתי קוראת לי שעייה") גביש נשוי לגיטה 70 שנה בדיוק, אותה הוא הכיר בפלמ"ח. לזוג שני ילדים, שישה נכדים וחמישה נינים. הם גרים בבית צמוד קרקע ברמת השרון, אלא שראיון זה מתקיים בדירה ששכרו בהרצליה. וכל זאת בשל שריפה שפרצה בביתם.
"קֶצר בקומה הראשונה גרם לשריפה. הבית היה מלא פיח, אבל דברים משמעותיים לא נשרפו. האש הייתה ליד חדר העבודה שלי ולשמחתי לארכיון שלי אין נזק של ממש. אלא שלא ניתן היה לגור שם ונאלצנו לעבור למקום מגורים אחר".
לגור בדירה זמנית ברחוב על שם אברהם יאיר שטרן, שהיה מפקד הלח"י, זה קצת סימבולי – אבל מהכיוון ההפוך – למי שהשתתף בסזון, אני מעיר לו בחיוך.
"קודם כל הפעילות שלנו הייתה נגד האצ"ל ולא נגד הלח"י; אבל באמת גם הבן שלי כששמע את שם הרחוב החדש והזמני שלנו, העיר לי בעוקצנות ברוח הדברים שלך…"
מיקום הדירה השכורה נמצא מול קאנטרי קלאב שכונתי, וזה לא במקרה. "בכל יום אני הולך בבוקר לחדר כושר ולבריכה. עם זה אני פותח את היום".
את המשך יומו הוא עושה במוזיאון הפלמ"ח בתל-אביב, בתוקף תפקידו כיו"ר עמותת הפלמ"ח וכמי שהיה מיוזמי ומקימי אותו מוזיאון.
במהלך כתיבת הכתבה נזקקתי למידע מסוים מגביש. במשך יום שלם, אחת לכמה זמן, יצרתי איתו קשר טלפוני. "אני מצטער, אבל אין לי זמן עכשיו. תתקשר אחר-כך", הייתה תשובתו רגע לפני שניתק את השיחה. רק באותו ערב הוא התפנה אליי. ניסיתי להיזכר (ולא הצלחתי) מתי מרואיין שלי – לא בן 96, אלא בן 66 – היה כל כך קשה להשגה, בשל פעילותו האינטנסיבית.
גביש הוא מאחרוני דור הנפילים. פשוטו כמשמעו. "תראה", הוא אומר לי, "כששמעון פרס היה נשיא הוא הזמין אותנו – את ותיקי המפקדים – בכל שנה ביום העצמאות לאירוע בבית הנשיא. תמיד הוא ביקש ממני שאשא דברים. בכל שנה היו פחות ופחות מפקדים מהגוורדיה הוותיקה. לא רק שכל דור תש"ח לא איתנו – אפילו המטכ"ל של ששת-הימים כבר לא איתנו. לעמוד ולברך קומץ חברים שהולך ומתמעט זו חוויה קשה. מתברר שגם באריכות ימים יש רגעים שהלב נחמץ. זה אחד הרגעים".
# # #
תקופת מלחמת ששת-הימים – ללא ספק פסגת הישגיו של גביש במשך שנות חייו – מתחלקת אצלו לשני חלקים: מה שקרה ב-1 ביוני ומה שקרה לפני ואחרי תאריך זה.
מיד נגיע לדרמה האישית הגדולה שאירעה לו באותו יום, אבל קודם לכן – אל תקופת ההמתנה, הלוא היא התקופה שקדמה למלחמת ששת-הימים, בה צה"ל והצבא המצרי היו ערוכים לקראת מלחמה, שעדיין לא פרצה. שלושה שבועות חלפו מאז שנכנסו כוחות מצריים אל חצי האי סיני, בניגוד להסכמי שביתת הנשק (בהמשך הורה נאצר לפקחי האו"ם לצאת מסיני ואף סגר את מצרי טיראן) ועד שהמנהיגות הפוליטית של ישראל אזרה אומץ לצאת לפעולה צבאית מקדימה.
"זו הייתה תקופה מתסכלת", נזכר גביש. "כי הרגשתי את הפחד של המנהיגות הפוליטית וחוסר האמון שלה ביכולות שלנו לנצח. אני, וגם אלופים אחרים במטכ"ל, לחמנו כל הזמן הזה מול הממשלה, ובמקביל גם מול הרמטכ"ל, שייתנו לנו אור ירוק לצאת ולהשמיד את הצבא המצרי. הייתי בטוח במאת האחוזים ביכולתנו לעשות זאת".
אבל, מיד מוסיף גביש, לתקופת ההיסוס וההמתנה היה גם צד חיובי, בכל הקשור לבניית תוכניות לחימה, חימוש הכלים ואימון היחידות.
"הייתי אז אלוף פיקוד הדרום ותחתיי היו שלושה מפקדי אוגדות מעולים: ישראל טל (טליק), אריק שרון ואברהם יפה".
אגב הזכרת שמות קציניו הבכירים, משתף אותי גביש בתפיסתו הפיקודית: "אני מאמין שהמפקד צריך לומר מה הוא רוצה, אבל להשאיר בידי הכפופים לו את הדרך שהם יבחרו לבצע את המשימה. שלושת האוגדונרים שלי היו מהטובים שבמפקדים, אבל כל אחד מהם היה בעל תפיסת עולם צבאית שונה מחברו: אריק הוא 'שעון שוויצרי'. כלומר, הוא מכניס למכלול השלם מחוגים שונים וגלגלי שיניים שונים: את השריון הוא שם מקדימה; צנחנים יבואו מאחור וידפקו לאויב מהגב את הארטילריה; חי"ר יבואו מהצד ויתגנבו לו לתעלות. והתוצאה יוצאת – 'שעה מדויקת'. טליק הוא 'קופסת אש': מרכז עוצמה של אימפריה – מסה של טנקים, ארטילריה – ודוחף אותה בכל הכוח קדימה. יפה הוא איש קר רוח ואיש שדה. שום דבר לא מלחיץ אותו. כשהשריון שלו שועט קדימה, הוא יכול בקור רוח לשתות קפה ולעקוב אחרי מנוסת התולעים מהשמש. תפקידך כמפקד עליון להגדיר מטרות ולתת לכל מפקד מתחתך לבצע את זה בדרך שלו, שמתאימה לו ביותר".
תגיד – אני קוטע את גביש, מתוך רצון לדלג מקורס מבוא לפיקוד בפו"ם לטריטוריה צהובה יותר – האגדה האורבנית הזו, שעמדת להדיח את שרון במלחמת ששת-הימים היא נכונה?
"ראשית, זו לא אגדה – זה דבר שבאמת כמעט וקרה. ושנית, זה לא היה במהלך המלחמה, אלא בתקופת ההמתנה שלפניה.
"אריק היה גנרל משכמו ומעלה, אבל היו איתו בעיות. מאז הקרב במיתלה במבצע קדש הבנתי שצריך להיזהר מעודף רוח הלחימה שלו. בתקופה בה התאמנו ערב המלחמה, הכנתי לו 'מארב': נתתי לו משימה להגן על ניצנה. לא לתקוף אויב, אלא להגן. הגעתי אליו לאוהל, בו הוא כינס את קציני האוגדה שלו וחשכו עיניי: על המפה ראיתי חיצים שמגיעים כמעט על ללוב… פירוש חדש של הגנה מרחבית… קראתי לו החוצה והרחק מהפקודים שלו שאלתי אותו לפשר החיצים האלה. 'אריק לא מגן – אריק מתקיף', הייתה תשובתו. אמרתי לו שאם זו הדרך שלו לבצע משימות שמטילים עליו, שייקח ג'יפ ברגע זה ויחזור לתל-אביב. אריק לא התרגש ואמר לי מיד: 'אז אני אדבר עם יצחק' (רבין, הרמטכ"ל; ד"ח). 'לך על זה', הייתה התגובה שלי. ואריק מתקשר לרבין, שאומר לו בצורה הכי מפורשת: 'אם אתה לא מקבל פקודות, עדיף באמת שתחזור לקריה בתל-אביב'. מאותו רגע אריק שינה פאזה. מאותו רגע ועד לסוף המלחמה לא הייתה לי איתו שום בעיה של משמעת. מה שנקרא 'אילוף הסורר'".
ולא הייתה לך בעיה, אני שואל, עם מה שמכונה 'עקיפת סמכות', בעצם הפנייה שלו לרבין.
"לא. אתה צריך להבין משהו: לא רק אני הייתי עם דרגות אלוף – גם שרון היה. וכך גם טליק ויפה. הם ישבו לצידי בפורום ישיבות המטכ"ל. הם גם היו בני גילי, פחות או יותר. בגלל הנסיבות הם קיבלו אחריות כאוגדונרים שכפופים לי. עוד נקודה למה הפיקוד שלי עליהם היה צריך להיות עם הרבה מאוד רגישות והתחשבות. כך באמת היה, עד הרגע שמישהו (כלומר אריק שרון…) חשב להתחכם ולהפר פקודה".
אגב אריק וטליק – גביש מעיר, קצת בסרקזם, ששניים אלה "חשבו כל הזמן קדימה, איך תזכור אותם ההיסטוריה בסיומה של אותה מלחמה. החפ"ק של שניהם היה באותה עת מלא בעיתונאים…"
# # #
עם כל הכבוד לאתגר שהציב בפני גביש אריאל שרון, היה מישהו שהפחיד אותו ערב המלחמה הרבה יותר. "בן-גוריון ביקש להיפגש איתי ועם שלושת האוגדונרים אצלי בפיקוד, אבל ראש הממשלה ושר הביטחון אשכול אישר לו להיפגש רק איתי. כבר בתחילת הפגישה בן-גוריון הפציץ אותי: 'איך אתה מעז ללחוץ לצאת למלחמה, ללא סיוע של מעצמה עולמית? כך לא יוצאים למלחמה. אתה מסכן את עתידה של ישראל. אתה יודע שמכינים וחופרים כעת 100 אלף קברים בתל-אביב? מי שָֹמך לסכן את עם ישראל?!'
"שק מלט נפל לי על הראש. הייתי בן 42 ובן-גוריון היה המנהיג המייסד. הייתי בהלם מוחלט. גם מהטחת האשמה הזו; גם שזה בא ממנהיג גדול כמוהו, שבעצמו לקח סיכון עצום בהכרזת המדינה; וגם כי זה עמד בסתירה לתפיסה הביטחונית שלו, שיש צורך להעביר את המלחמה לשטח האויב".
ההלם, הטראומה והדכדוך מהפגישה עם בן-גוריון היו כה משמעותיים, עד שהוא הרגיש "הקלה", כדבריו, לאחר שנפגש עם דיין באותה תקופה – כשהיה עדיין ללא כל תפקיד רשמי – וזה אמר לו: "'אנחנו נאבד בקרבות 20 אלף לוחמים. כל השריונרים וכל הצנחנים ייהרגו, אבל אני יכול לומר לך שתנצח במערכה הזו'. זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו אמר לי 'אתם תנצחו'. מהרמטכ"ל רבין לא שמעתי מילת עידוד אחת, ובוודאי שלא ממישהו מהדרג הפוליטי".
אגב בן-גוריון הזועם ורבין: גביש משוכנע שנבואת הזעם על חורבן המדינה, שהשמיע 'הזקן' גם בפני הרמטכ"ל, תרמה תרומה של ממש להתמוטטות של הרמטכ"ל רבין ב-24 במאי, בעת תקופת ההמתנה.
הבטחנו שנגיע ל-1 ביוני 1967. הנה זה בא: "באותו יום ב-05:00 בבוקר התקשר אליי הרמטכ"ל והורה לי להתייצב אצלו בלשכה ב-07:00", משחזר גביש. "לקחתי פייפר וטסתי לתל-אביב. מצאתי אותו בלשכה חמור סבר. רבין לא השחית זמן מיותר ומיד אמר לי: 'עקב בעיות קואליציוניות, משה דיין ביקש את משרד הביטחון. אשכול סירב. אני הצעתי לדיין את הפיקוד על הצבא ושאני אתפטר. דיין דחה את ההצעה וביקש להתמנות לאלוף פיקוד הדרום. מיניתי אותו. מרגע זה הוא אלוף הפיקוד ואני מבקש ממך להישאר כסגנו'.
"לא האמנתי למשמע אוזניי. הבהרתי לרבין שאם זו החלטתו אני מגיש לו מיד את התפטרותי. לא אהיה סגנו של דיין. טסתי חזרה לפיקוד והורתי לכל הקצינים להתכנס ב-8 בערב, אז תכננתי לבשר להם את החדשות. רגע לפני הכינוס קיבלתי טלפון מרבין: 'שייקה, שכח מהסיפור. דיין מונה להיות שר הביטחון'".
עברת לסדר היום, אני שואל אותו, וגביש עונה בתקיפות: "ממש לא! בעיניי היו פה כמה דברים חמורים ביותר, ובראש ובראשונה הפגיעה בביטחון. אנחנו ניצבים בפני מלחמה גורלית, קיומית. מי שהכין את כלל הגזרה בה תיערך המערכה הגורלית הוא אני. אני מכיר את השטח, את התוכניות, את הפיקוד. דיין, עד לפני דקה היה אזרח ומנותק מהמידע הצבאי והתוכניות. אין לו שום שליטה בחומר של היום. אז בשביל לפתור בעיה פוליטית אתה מוכן ערב מערכה גורלית להקריב את מי שבנה את כל התוכניות, ולמנות במקומו מישהו מבחוץ שלא מכיר ולא יודע מה צריך לעשות בעוד כמה ימים?! אין לזה הגדרה אחרת מלבד פגיעה בביטחון הלאומי".
אתה צודק, אני אומר לו, באמת מהלך מכוער, שיש בו אולי אפילו פגיעה בביטחון המדינה. אבל דווקא משום שביטחון המדינה יקר לך ודווקא משום שאתה בקי בתוכניות ובשטח, אני לא מצליח להבין את סירובך לבלוע את הרוק ולשמש כסגנו של אלוף הפיקוד החדש, משה דיין.
"כי אני לא מוכן למצב שמפטרים אותי, כדי לפצות את דיין שלא יודע במה מדובר ולא מכיר לא את הפיקוד ולא את התוכניות", הגיב גביש בכעס של ממש ובטונים גבוהים. "סליחה, בן אדם הוא לא סמרטוט. להיות עם מנהיגות של כבוד – זה פלמ"ח. להיות סמרטוט – זה לא פלמ"ח. ואני פלמ"חניק".
ורבין הפלמ"חניק לא נהג פה לפי רוח הפלמ"ח? אני מקשה.
"יש לך ספק בכך?!", המשיך גביש להרעים בקולו. "מה היה קורה לרבין אם היה אומר לאשכול שלהזיז אותי זו פגיעה בביטחון והוא מסרב לעשות זאת? אשכול היה מפטר אותו?! ברור שלא! לא הייתה פה יכולת עמידות ולא הייתה פה רֵעות. גם רבין הבין את זה. הוא לא יכול היה להסתכל לי בעיניים, עד שהוא חזר מארה"ב כשסיים שם את תפקידו כשגריר ישראל. אחר כך אמנם דיברנו, אבל הרֵעות בינינו כבר לא חזרה להיות כפי שהייתה עד אותו יום".
# # #
"ביום השני למלחמה", אומר גביש, "ראיתי שאני לא צריך את מוטה גור והצנחנים עליהם הוא פיקד, והורתי לו לעלות חזרה למרכז הארץ, שישמש ככוח רזרבה. באותה שעה לא הייתה שום תוכנית לקרבות בחזיתות אחרות. להפך, פקודת המבצע קבעה מפורשות: 'השמדת הצבא המצרי ואי פעולה בפיקודים אחרים לחלוטין!'".
אלא שהדברים התגלגלו אחרת והממשלה בלחץ שרי הימין הורתה לשחרר את ירושלים העתיקה. "אם לא הייתי משחרר את מוטה ושולח אותו למרכז, לא היה כוח שיכבוש את ירושלים המזרחית", מפתיע אותי גביש.
כך או אחרת, ביום השלישי למלחמה כשגביש שעט לכיוון ביר-גפגפה הוא שמע ברדיו שהיה בזחל"ם שלו, את קולו הרועד מהתרגשות של מוטה גור: "הר הבית בידינו".
"עצרתי את הזחל"ם", משחזר גביש. "ירדתי. התיישבתי על סלע לצד הדרך. הייתי נרגש. על סף דמעות. אמרתי לעצמי: 'הם גנבו לנו את ההצגה…'. הבנתי שהקרב הגדול של המלחמה שאנחנו מנהלים; המערכה הגדולה ביותר מאז קום המדינה, בה עומדים 1,500 טנקים אלה מול אלה; שבע דיוויזיות מצריות מול שלוש אוגדות שלנו; הקרב בו אנו מרסקים את האויב החזק ביותר שאיים על ישראל, מחוויר לעומת כיבוש העיר העתיקה בירושלים. בזיכרון הלאומי הדבר החזק ביותר שיישאר לנצח הוא שחרור העיר העתיקה, הר הבית, הכותל המערבי. ירושלים שחוברה לה יחדיו".
אלא שלגביש לא היה הרבה זמן להתמקד בהתרגשות המהולה בתחושת החמצה. היעדים – הגעה לתעלת סואץ וכיבוש שארם-א-שייח' עדיין עמדו בפני פיקוד הדרום.
עוד יום של לחימה וגם יעדים אלה הושגו.
אמנם לא ירושלים, ועדיין – השגת אותם יעדים, גרמה להתרגשות עצומה ב'בור' בקריה התל-אביבית, מקום מטה הפיקוד העליון.גביש התפנה לשלוח לרמטכ"ל מברק בו בישר לו: "מאושר להודיע שכל כוחותינו חונים על גדות תעלת סואץ וים סוף. חצי האי סיני בידינו. ברכותיי לך ולצה"ל כולו".
