גני הילדים הפיראטיים של קהילת הפליטים, אותם ‘מחסני ילדים’ ידועים לשמצה הפכו עם הזמן לחצר האחורית המוזנחת של ההורים חסרי המעמד. עמותת ‘יוניטף’ נרתמה להפיג את הצפיפות ואת ההזנחה והקימה מערך חינוכי מקצועי של מעונות. בסיור שערכנו באחד הגנים גילינו גם למה הילדים משחקים עם בובות בצבע שחור. הצצה למקום שצובע את השוליים האפרוריים בצבעים אופטימיים.
בפברואר האחרון מתו שלושה תינוקות בגנים של מבקשי מקלט, בשל התנאים הקשים ששוררים באותם מקומות שנקראים ‘בייביסיטר’, או בשמם הפחות מלבב, ‘מחסני ילדים’. המונח הזה לא לגמרי רחוק מהמציאות משום שאותם גנים הם למעשה בתים פרטיים, המאוכלסים בצפיפות איומה ב-30 עד 50 ילדים בגילאי טף. כל זאת ללא פיקוח הרשויות ובתנאים פיזיים וסוציאליים ירודים.
לפני כעשור חברה עיריית תל אביב לקרן למעורבות חברתית כדי לנסות לתת מענה הולם לבעיית הגנים הפיראטיים. יחד הם הקימו את עמותת ‘יוניטף’. “המטרה שלנו”, מסבירה מאיה פלג (35) מנהלת העמותה, “היא לקחת גן פיראטי ולהעתיק אותו יחד עם הגננת למקום שהעירייה מקצה לנו. הדיל שלנו עם ההורים הוא שהם משלמים תוספת תשלום של עד 300 שקלים – גן פיראטי עולה בין 400 ל-600 שקלים, בעוד שגן של ‘יוניטף’ עולה להורים 880 שקלים – וזוכים לתפריט עשיר, הכשרה של הגננות ופיקוח צמוד של עובדים סוציאליים ושל אנשי חינוך”.
הדבר הראשון שמושך את העין בגן של ‘יוניטף’, שנמצא בלב התחנה המרכזית החדשה, הן הבובות השחורות שהילדים משחקים איתן. “יש מאחורי זה השקפת עולם שלמה”, ממשיכה פלג, “חשוב לנו שהדמויות איתן יזדהו הילדים יהיו בני דמותם כי בגנים מעורבים, ששם הבובות לבנות, הילדים הזרים לא מזהים את עצמם כשחורים ואף מתחילים לפתח שנאה כלפי שחורים, כי מודל המשחק שהוצב בפניהם היה לבן”.
העמותה דואגת ל-320 ילדים שנמצאים בשישה מוסדות שכוללים מעונות, משפחתונים ומועדוניות, שנותנות פתרון לילדים הגדולים בשעות אחר הצהריים. המעון שבקרתי בו מזכיר גן ישראלי לכל דבר; מרווח יחסית, מרובה פינות משחקים, מזרנים לשינה וילדים חמודים שקופצים עלייך. מודל הגנים של ‘יוניטף’ מהווה שיתוף פעולה ייחודי של שלושת המגזרים: הציבורי – העירייה מספקת את המבנים; העסקי – שתורם כסף להעסקת הצוות הישראלי; והחלק הארי אותו מממנים ההורים, שמוקדש לכל היתר: לאוכל, לציוד ולתשלום עבור הגננת שמגיעה מהקהילה.
העבודה של פלג מתחילה בבוקר עם הילדים, אבל לא נגמרת שם. פלג: “אנחנו הכתובת היחידה שההורים מכירים ולכן הם פונים אלינו בכל מצוקה שהם נתקלים: מיצוי זכויות, בעיות כליאה או מצוקות בריאותיות”. אנשי העמותה מלמדים את ההורים לפעול במסגרת של מדינה מערבית: “ההורים מגיעים מקהילה מסורתית בה גדלים הילדים לפי עקרון הרצף, כשהם במשמורת אצל זקני הכפר ואילו כאן אנו מלמדים אותם ליצור ועד הורים, שיטות חינוך מתקדמות ומקימים עבורם קבוצות תמיכה”.
פלג למדה עבודה סוציאלית ועשתה הכשרה מעשית בארגון מסיל”ה (מרכז סיוע שהוקם ב-99′ בעיריית תל אביב על מנת לספק שירותי רווחה לקהילת הזרים) ומשם הדרך הייתה קצרה לעבודה ב’יוניטף': “התמכרתי לעניין והבנתי שיש פה צורך אמיתי”. הגנים של ‘יוניטף’ נהפכו לשם דבר בקרב קהילת הפליטים ורשימת ההמתנה מתארכת. “הורים מגיעים אלינו עוד לפני שנולד להם ילד כדי לברר אם יש מקום”, אומרת פלג ומוסיפה: “המדינה צריכה לקחת אחריות על העניין הזה כי אי אפשר להיתלות לנצח בידי תורמים”.
