לפני הכניסה למחלקת טיפול נמרץ קורונה אולי אחד המקומות המלחיצים שאפשר לדמיין כיום אתה נדרש להסיר מעצמך כל דבר שאין לו שימוש חיוני במחלקה.
אז נפרדתי מהמשקפיים שלי, מהטלפון הנייד, מהארנק מתיק הצילום ונשארתי רק עם המצלמה שגם היא תצטרך לעבור לאחר מכן חיטוי עם כלור. לובש את האוברול המרוכסן, על הנעליים שמים ערדליים, על הידיים שתי ככפות בצבע שחור וכחול. על הראש מניח את הכיסוי, מסכה כירורגית לפה ואם זה עדיין לא מספיק אז תוסיפו לזה משקפי מגן.
לנוע עם החליפה זה להרגיש הכי קרוב לאסטרונאוט – הידיעה שאם כל חתך בחליפה יש סיכוי שתיחשף לנגיף וגם יש הוראה שאין לגעת בחליפה. אתה נע במגושמות ובאי נוחות כשכל הזמן מצטברים אדים על המשקף כמו להציץ דרך שמשת רכב ביום גשום. ואז אתה נכנס למחלקה וכמו שאתה יוצא מהאטמוספירה לחלל משתרר שקט ורק הביפים של מכונות ההנשמה נשמעים ברקע.
כל חדר זה עולם ומלואו של משפחה שמחכה לקבל בשורות טובות. בחור שמלא צינורות שיוצאים לו מהפה מזכירלי סצינה מסרט מדע בדיוני אבל פה במחלקה הכי שקטה והכי כואבת שום דבר לא בדיוני. אחמד רוצה שיביאו לו כרית. עדינה האחות מסבירה לי על מכשיר 'האקמו' מחולל הניסים שמוצמד לחולים קשה. לחולים שם מתווסף מלבד הקושי של המחלה גם הקושי הפסיכולוגי של המטפלים שלהם שנעים סביבם 'בבועות' סטריליות מה שמגביר את תחושת הנידוי, הזרות והניכור.
באיכילוב מאפשרים למשפחות לבקר פעם בשבוע את יקיריהם למשך רבע שעה. אחד הילדים של אב בשנות החמישים לחייו שנמצא במצב קריטי מתחנן לרופאים בהדסה שיתנו גם לאביו 'צלם האירועים השמחים' להתנסות בתרופה הניסיונית שהם פתחו מהנוגדנים של החולים הבריאים ושכבר הוכיחה יעילות.
ד"ר גיא חושן שאחראי על כל מחלקות הקורונה בבית החולים מספר לי כי "אנחנו פה קורעים את התחת". יש להם (נכון לתחילת השבוע) מאה חולים מתוכם שני שליש במצב קשה. שאלתי אותו לגבי השחיקה של הצוותים הוא השיב כי "יש שחיקה מנטלית ויש שחיקה פיזית וזה הרגע שבו אנחנו נבחנים".
