לפעמים, ביום אחד, החיים מתהפכים והשמיים כאילו ונופלים עליך. ממקום של חיים מאושרים, נטולי דאגות, פתאום אומרים לך שאת חולה ולא רק חולה, אלא בשלב כבר מאוד מאוחר. אבל באותה מידה שהחיים יכולים להשתנות לרעה כך הם גם יכולים לחזור למסלולם.
מאז ומעולם היו לי חיים מאושרים, מהימים בהם גרתי כצעירה בקטמונים וכיום בתלפיות, 37 השנים בהן עבדתי בתור אחות מעשית ב"ביקור חולים" ולאחר שנסגר כאחות בדיור מוגן, חיי הפנאי, הטיולים בחו"ל והחברים הרבים. טרפתי את החיים. אלא שאז, בסביבות חודש מאי 2019, כשאני בת 70, התחלתי להרגיש לא טוב באופן מוזר. כבר קצת לפני כן, במהלך טיול להודו של שבועיים, כבר התחלתי להרגיש לא טוב ולא באמת הבנתי מה קורה. החברים לטיול היו קופצים מהריקשה ואני, מרגישה שאני לא יכולה לקפוץ, הכול נהיה פתאום כאילו בהילוך איטי.
עם החזרה שלי מהטיול, התחלתי להשתעל בצורה חזקה, הופיעו לי כאבי רגליים וידיים והתחיל חום בלתי מוסבר שהגיע והלך. ניגשתי למספר רופאים ששמעתי מהם על כך שיש לי שעלת, כשהם מחברים את השיעול לכך שאני מעשנת. לאחר מכן ניסיתי לגשת גם לאורטופד והתחלתי בסדרת זריקות שלא שינו דבר. גם האינהלציות שהייתי עושה כדי להפסיק את השיעולים לא סייעו וכך למעלה משנה בה אני מתרוצצת בין רופאים, סובלת מחום והזעות, הגיעה האבחנה הנכונה.
בביקור אצל הרופאה שלי אמרתי לה "תסתכלי עליי, על הפנים שלי, אני לא בסדר". היא החליטה לשלוח אותי לבדיקת תפקודי כבד וב-14:00 בצהריים באותו היום כבר הגיעה שיחת הטלפון ממנה כשהיא שולחת אותי בבהילות להדסה הר הצופים. כל שאמרה בשיחה היה שהכבד מוגדל, הכליה מוגדלת הלבלב מוגדל, הכול לא בסדר. הגעתי לבית החולים במצב גרוע מאוד, סמרטוט, ואחרי אשפוז קצר, ביופסיה ומח עצם, אובחנתי כחולת סרטן דם מסוג הודגק'ין לימפומה בדרגה 4 – הדקה ה-90 של המחלה.
אף לא אחד מהרופאים בבית החולים הצליח להבין איך חיכו איתי כל כך הרבה זמן. הטיפולים החלו מיד, כשאני גם במצב של אדם גוסס, בשילוב של טיפולי כימותרפיה עם תרופה ביולוגית בשם אדצטריס שאז עוד לא הייתה בסל הבריאות וקיבלתי אותה דרך הביטוח שלי. הרופא שלי, ד"ר ויינשטיין, וכל צוות האחיות בבית החולים, פשוט נלחמו עליי. לפעמים אתה לא צריך להגיע לגן עדן כדי לפגוש מלאכים, הם ממש כאן לידינו ובמקרה שלי היו איתי בכל רגע, לא מוכנים להרים ידיים.
התקופה הזו לא קשה רק בגלל הטיפולים והכאבים הפיזיים, ההתמודדות היא גם נפשית ועם הצוות הרפואי גם זכיתי למשפחה תומכת ומחבקת שהייתה שם בשבילי ברגעים הקשים. ממקום של עצמאות למקום של המטופלת הכי קשה במחלקה עם ליווי של שתי אחיות, ממקום של אישה אסטתית שמתלבשת, מתאפרת ודואגת למראה שלה, למקום של כובעים ומטפחות ראש שמנסים להסתיר את המחלה. למרות הכל, הגיעו הבשורות הטובות כשלפני ארבעה חודשים התגלה שהמחלה נעלמה, שאין עדות לה. אני, מרים, אישה שנכנסה גוססת לבית החולים, יוצאת ממנו נקייה מסרטן הודג'קין לימפומה, יוצאת בחזרה לעצמאות, לחיים הרגילים. או כמו שצוות האחיות בבית החולים קורא לי "הנס הרפואי שלנו".
אם יש משהו שחשוב לי להעביר הלאה הוא שבכל מקרה אל תסתפקו בתשובות רפואיות, בקשו את כל הבדיקות האפשריות וגשו לאבחון נוסף בכל פעם שיש הרגשה לא טובה. ושמרו על אופטימיות, תחיו, זו התרופה הטובה ביותר לעבור משברים כאלו קשים ולנצח.
הכותבת היא מרים אליהו שהחלימה ממחלת סרטן הדם הודג'קין לימפומה
