הצופן הגנטי: פרופ' יובל אלבשן, דיקן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו, ראה כילד את אביו נלחם בשחיתויות שחשף במקום עבודתו. אביו מת בן 44 מוחרם ומנודה. מאז אביו הפך אצלו למודל לחיקוי. דוד חרמץ נפגש עם פרופ' אלבשן וחזר עם ההכרה, שגם למקום מגוריו בילדותו יש משקל משמעותי לשחייה רבת השנים שלו נגד הזרם. ואיך כל זה קשור למשפט אלאור עזריה ולתיקי נתניהו
"נולדתי להורים ילדי הארץ. אני דור רביעי למשפחת לוין-אפשטיין, שהיה בבעלותה בוורשה את דפוס 'לוין אפשטיין'", אומר פרופ' יובל אלבשן (51).
בית הדפוס עשה עלייה ארצה ב-1936 וכאן הוא מוקם בבת-ים. היה זה אחד המפעלים הראשונים והמרכזיים בארץ באותה עת. במשך שנים רבות הדפיס אותו בית דפוס את עיתון 'מעריב' ולפני מספר שנים נרכש ע"י 'ישראל היום'. דני אלבשן, אביו של יובל, עבד כנשוי טרי באותו מפעל, ובשל כך קבעו הוריו את מקום מגוריהם בבת-ים. לעובדׇת מיקום בית ילדותו בשכונת רמת הנשיא הייתה השפעה – לא פחות מאשר להוריו – בעיצוב מסלול חייו והשקפותיו של אלבשן. עוד נגיע לכך.
לימים הפך האב למטרולוג ועבד במכון המטרולוגי. "שם", טוען בנו, "הוא נחשף לשחיתויות רבות ומשמעותיות שהתקיימו במשרד התחבורה (המכון המטרולוגי הוא יחידת סמך במשרד זה; ד"ח). אבא שלי החליט שהוא לא עוצם את עיניו לנוכח אותן שחיתויות והחל לשלוח מכתבים למבקר המדינה, לשר התחבורה, למזכ"ל ההסתדרות, לעיתונאים; כלומר לכל העולם. כך הוא עשה במשך חמש שנים. כלום לא יצא מזה: יד רחצה יד; שורה צופפה עצמה מאחורי שורה צפופה נוספת".
לאותם מושחתים, כך לפחות על-פי הגדרת אלבשן, לא קרה דבר. שערה לא נפלה מראשיהם. חייהם לא השתנו. אלא שלדני אלבשן, המתלונן הסדרתי, השתנו החיים מן הקצה אל הקצה. "חבריו הזהירו אותו שזה ייגמר רע. ייגמר רע עבורו, לא עבור אלה שהתלונן עליהם. וזה בדיוק מה שקרה", משחזר בנו יובל. "אל מול עיניי הוא הלך ודעך; הלך וכבה. עישן 3-4 חפיסות ליום. אתה יודע, אחד הכיפים שלי היה להגיע למקום עבודתו בחופשות שלי. והחל מנקודת זמן מסוימת אבא שלי סירב להפצרותיי להגיע איתו. לימים הבנתי למה הוא סירב. המערכת החרימה אותו. אנשים לא דיברו איתו. נידו אותו. אפילו המזכירה שלו – אבא שלי היה מנהל מחלקה – לא דיברה איתו. אז גם הבנתי איך קרה שבכל יום הייתי הולך איתו לספרייה, כדי להחליף ספרים. הספר היה ידידו היחיד במקום עבודתו. זמן האיכות שלי איתו היה בדרך לספרייה וגם בבקרים, כשקמתי מוקדם ודיברתי איתו על ספרים שאני קראתי. זה מה שעשיתי איתו גם בבוקר האחרון של חייו. ואז עמדנו להיפרד. המשפט האחרון שהוא אמר לי בחיים היה 'אל תשכח לזרוק את הזבל'. הוא התכוון כמובן לשקית הזבל, אבל לאחר מותו נתתי לזה משמעויות נוספות. נפרדנו, וכשירדתי מהבית בדרכי לבית הספר שכחתי מבקשתו. עברו כמה שעות ופתאום, כשאני בכיתה, אני שם לב שמתלחששים ומביטים בי. ואז קראו לי ואמרו שאני צריך לחזור בדחיפות הביתה, כי קרה משהו לאבא שלי. כשחזרתי וראיתי את שקית הזבל ליד הדלת נבהלתי ורצתי אחוז אמוק לחדר האשפה, לקיים את צוואתו…". בן 44 היה דני אלבשן במותו. באותה עת היה בנו, יובל, בן 12 שנים בלבד. בבית המשפחה נותרו אמו של יובל, שולמית, ושתי אחיותיו המבוגרות ממנו.
מה המוות הזה עושה לילד שהוא על סף גיל הנערות, אני שואל. "אני מחקה את אבא שלי. עד כדי כך אני מנסה להידמות לו, שכבוגר שמתי לב שאפילו כתב היד שלי הפך דומה לשלו".
ולחקות את האבא, במקרה זה, אומר שמצד אחד הוא ממשיך לקרוא ספרים בכמויות מסחריות, אבל מצד שני נעמד בכיתה ומוחה כנגד כל עוולה שהוא חושב שנעשה – לו או לאחרים. וזה לא בא, כך אני למד ממנו, ממקום של מנהיגות חברתית, אלא ממקום של תביעה פנימית לאמת ויושר וצדק. "תראה", הוא מוסיף, "אני ממש לא המודל של מוביל הכיתה. אני קטן וממושקף, בלי כישורי ספורט ובנוסף גם עם עולם תוכן פנימי של קורא ספרים. ולמרות כל זאת, אפילו כילד לא הייתי מוכן לסגור את הפה כשראיתי אי-צדק".
עוד הוכחה להיותו שוחה נגד הזרם הוא מספק, כשהוא משתף אותי שכבר כנער אימץ עמדות מדיניות וחברתיות שמאליות. "למרות שאני בא מבית רוויזיוניסטי ולמרות השכונה המאוד ליכודית בה גדלתי הלכתי מיוזמתי כנער ל'שומר-הצעיר' והפכתי לפעיל נלהב של רצ" (הגלגול הראשון של מרצ).
# # #
ומה אמא שלך אמרה לך כשהיא מזהה שהתפוח נפל על הגזע של אבא, אני מתעניין. "מה היא אמרה?", שואל אלבשן רטורית וצוחק, "התכוונת מה היא אומרת! זה לא משהו שקרה בעבר, ונגמר. זה קורה עד היום, כשאני כבר בן 51 והיא בת 84. כשרק התחלתי להיות עורך-דין כתבתי, במסגרת פעילותי בעמותת 'ידיד', מכתב לאהרון ברק ובו תקפתי אותו על עמדה מסוימת שלו. ב'הארץ' הייתה ידיעה קטנה על כך. רצתי בגאווה עם גזיר העיתון להראות לאמי, אבל מה ששמעתי ממנה היה 'לא למדת כלום ממה שקרה לאבא'. כך זה היה בעבר וכך זה גם היום, כשאני תוקף את המערכת המשפטית או כשאני תוקף את ביבי. לא משנה מי המותקף הבכיר שלי – אצלה תמיד זה מוביל לתוכחה שלא הפקתי לקחים".
כשאמא שלך אומרת לך "לא למדת כלום" במשתמע היא גם אומרת "אבא לא היה בסדר", אני מחליט לגרד קצת את קצה המורסה המשפחתית. "כן ולא", הוא מגיב. "אתה צריך להבין שהיא ניהלה לבדה משפחה במצב של מחסור כלכלי. היא הייתה מורה לתנ"ך ועבדה מסביב לשעון. בדקה מבחנים, לא רק של תלמידיה, כבר מ-5 בבוקר. בחופשות נסעתי איתה לירושלים, שם היא הפקידה אותי אצל קרובי משפחה ומיהרה למשרד החינוך לבדוק בגרויות. מעולם לא יצאה לשנת שבתון, כי רצתה להרוויח יותר. למאבקים של אבא שלי היה גם מחיר כלכלי".
וה"לא למדת כלום" המוכיח שלה נאמר גם כשאלבשן זרק, כמעט כלאחר יד, משרה נחשקת שקיבל כעורך-דין מתחיל מפירמה שנמצאת בצמרת הפירמות המשפטיות בישראל.
"זה היה לאחר שסיימתי את הסטאז' אצל שופט העליון טירקל", הוא משתף. "ומי שמסיים סטאז' בעליון הרבה דלתות נפתחות לפניו. התקבלתי למשרד מאוד מאוד מוביל. ביום הראשון לעבודתי נדרשתי לייצג נושה נגד בעל חוב אומלל. שש שעות אחרי שנכנסתי לאותו משרד, הודעתי להם שאני עוזב ולא חוזר. מאז ועד היום לא עבדתי כעורך-דין שמקבל שכר טרחה על עבודתו, ואני לא מצטער על כך. אבל כשאמא שלי שמעה על נסיבות התפטרותי ביום הראשון לעבודתי, דעתה כמעט נטרפה עליה וכמובן אמרה פעם נוספת שלא למדתי כלום ממה שקרה לנו".
אלבשן שירת ב-8200 ולאחר לימודי משפטים בירושלים והתמחות בעליון ייסד וניהל את המחלקה המשפטית של עמותת 'ידיד', המסייעת לנזקקים בקהילה בתחומים שונים. לאחר כמה תחנות נוספות מונה לדיקן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו.
'ראש בקיר' ודון-קישוטיות הולכים בהרבה מן המקרים עם יחסי אנוש פגומים. בשיחות אקראי שערכתי עם כמה מתלמידיו לשעבר, הם שירטטו רישום שמשתקף ממנו מרצה חביב, לבבי, ואפילו נערץ על תלמידיו; ועל אדם עם יושרה אישית ויושרה חינוכית.
מצד שני, קנאי-עד-המוות בוודאי שהוא לא. כשצריך הוא יודע 'לבלוע את הרוק' ולהפוך דף. אינדיקציה מעניינת לכך ניתן לראות בראיון שנתן לפני קרוב ל-20 שנה לשרה ליבוביץ-דר ב'הארץ'. שם הוא התוודה בפניה עד כמה קשה היה לו לשתף פעולה עם ההסתדרות, נגד רפורמות נתניהו כשר אוצר. "את לא מתארת לעצמך איזו הרגשה משונה הייתה לשבת שם (בבית הוועד הפועל). יש לי משקעי ילדות ביחס להסתדרות. אבי חשף שחיתויות. ההסתדרות לא עזרה לו ואפילו שיתפה פעולה עם ההנהלה. המאבק קיצר את חייו".
מה אתה עוד זוכר כילד מאביך, אני שואל. "כלום. ממש כלום", הוא עונה. "אני זוכר לאחר מותו שפתחתי את המגירות שלו, בתקווה שאולי אמצא שם דברים שהוא כתב עליי או אליי – ולא מצאתי. תראה, הרומן הראשון שכתבתי 'תמיד פלורה' היה רק בגלל החשש שאולי אמות מוקדם והילדים שלי לא יזכרו כלום ממני. ולכן כשהבת הבכורה שלי נולדה, הדבר הראשון שעשיתי היה לכתוב את אותו ספר, שיש בו הרבה מוסר השכל לחיים. שאם אמות טרם זמני לפחות יהיה לה את זה, ולא רק תכתובות ותלונות למבקר המדינה".
# # #
פרופ' יובל אלבשן גרוש ("אם הייתי יודע עד כמה גירושים דומים למוות – לזוג עצמו ובעיקר לילדים – הייתי עושה מאמץ גדול יותר לשמר את הנישואים") ואב לבת (23) ולבן (18). הוא מארח אותי בדירתו הירושלמית, לא רחוק משדרת המוזיאונים. אנחנו יושבים בפינת האירוח לצד חלון ענק, שמבעדו משתקף הנוף הקסום של הגן הבוטני. בחלל הציבורי הקטן של הדירה ריהוט בסגנון ענתיקה, וכצפוי הבית גדוש בספרים: חלקם בספרייה וחלקם מחוצה לה – במׇעַרוֹם, זה על גבי זה. על השידה מוצבות שתי תמונות מעניינות ולא מקריות. בראשונה בעל הדירה בחברת הסופר עמוס עוז.
הקשר של אלבשן עם עמוס עוז החל כשכתב את ספר הביכורים שלו ושלח לעוז את הטיוטה לשמוע את דעתו. הסופר המיתולוגי הזמין אותו לשיחה ומאז נוצר קשר איתן ביניהם. לא בלי סיבה. "עמוס התייתם מאִמו בגיל שאני התייתמתי מאבי – בגיל 12", אומר אלבשן. "למרות שאצלו הרקע למוות היה שונה. היא התאבדה".
אבל בסיפורו האישי של עוז היה מרכיב נוסף ששימש עבור אלבשן, כך נראה, כעין כדור אקמול לכאבי נפש. "עמוס סיפר לי שאביו תמיד ביקר אותו בחריפות בפניו. אלא שלאחר מות האב נודע לעמוס שמאחורי גבו אביו היה גאה בו: הראה לכולם את ספריו ואף ביטא כעס ועוינות כלפי מי שהעז לכתוב איזושהי ביקורת שלילית על יצירותיו. 'בשבילי הגילוי הזה היה מאוחר מדי', אמר לי עמוס באחת השיחות שלנו. אבל אז נפל לי אסימון והבנתי שגם אמא שלי, שתמיד מבקרת אותי על כך שלא למדתי כלום ממה שקרה לאבא שלי, גאה בי גם על אותם דברים ממש שהיא מוכיחה אותי".
התמונה הממוסגרת השנייה שעל השידה שבסלון מפתיעה יותר: אלבשן בחברת אהרון ברק. אותו ברק, שאת חיצי הביקורת שלו הפנה כלפיו אלבשן ושבשל כך, כבר הזכרנו זאת, זעמה עליו אמו.
"אהרון ברק הוא בשבילי מעין דמות אב", מכריז אלבשן. "משפטן משכמו ומעלה. אדם שיודע לשמוע ולהכיל ביקורת. שמחתי לגלות בו גם רגישות חברתית. ואתה יודע את מי ברק העריץ? את בגין. הייתה ביניהם הערצה הדדית. עכשיו תשמע, היחס שלי לבגין הוא מורכב: מצד אחד אהבתי את הממלכתיות שלו ואת הרכנת הראש בפני בית המשפט, אבל מצד שני הוא היה הדמות הפוליטית הראשונה שתיעבתי. עוד כנער ממש צעיר. אני זוכר בבחירות 1981 כשהוא הגיע לעצרת בת-ים הוא היפנט אנשים. ודווקא אצלי, שהייתי בן פחות מ-12, הסגנון שלו יצר בי אנטי. ואני, להזכירך, גדלתי במשפחה רוויזיוניסטית".
אבל אז שיתף אותי אלבשן בנתון היסטורי-משפטי מדהים. אם הייתי יצרן פושים בווטסאפ, הייתי מכתיר את אותו מידע כ-בום עם 100 סימני קריאה. גם אחרי חפירה ארוכה בגוגל, לא מצאתי שאותו נתון פורסם אי-פעם. "אתה יודע בזכות מי אהרון ברק התמנה לנשיא בית המשפט העליון?", שאל אלבשן כשעל פניו חיוך בוחן ואפילו קצת מתגרה. "לא אחר מאשר מנחם בגין!"
שיטת הסניוריטי הנהוגה בבית המשפט שלפיה בוחרים את נשיא בית המשפט העליון לפי הוותק, מאפשרת לדעת מראש מי יהיה הנשיא ומתי. בסוף שנות ה-70, כך אני למד מאלבשן, היו צריכים להיבחר שני שופטים לעליון: שלמה לוין ואהרון ברק. ומי שהיה נבחר ראשון היה מתמנה בבוא היום לנשיא. לדברי אלבשן בגין עשה הכל כדי שהמינוי של ברק יקדים את המינוי של לוין, כי הוא רצה שלימים ברק – מי שייהפך לנביא ואבי האקטיביזם המשפטי – יכהן כנשיא בית המשפט העליון.
בהמשך השיחה בינינו, כשאלבשן אמר כי פרופ' רות גביזון הייתה עבורו מעין דמות אם, הזכרתי לו שדמות האב שלו, הנשיא ברק, מנע את כניסת דמות האם לבית המשפט העליון בטענה ש"יש לה אג'נדה". על כך הגיב אלבשן: "זה באמת כאב לי. לפעמים אבא ואמא באמת לא מסתדרים ביניהם…"
# # #
"תראה", הוא תופס לפתע את הגה הראיון ומשנה את כיוון נסיעת השיחה, "אני משתדל לא לומר דברים מתוך פוזיציה, אלא לומר ולעשות את אשר אני מאמין. בפרשת אלאור עזריה הלכתי לפגוש אותו במעצר. ראיתי אחד שגדל איתי בשכונה. אם היה מדובר במישהו מהקיבוצים או מההתנחלויות הוא היה יודע מהרגע הראשון אחרי המעצר מה לעשות, כדי למזער את חומרת מצבו המשפטי. אבל עזריה בא מרמלה ולא ידע איך לפעול משפטית נכון. ולכן החלטתי לעזור לו. אמרתי לעו"ד שלו שהמעשה שהוא עשה חמור ומגיע לו להיענש, אבל במידתיות. לא יותר ממה שמישהו אחר היה נענש על מקרה כזה. ולכן ביקשתי להעיד בשלב גזר הדין.
"ידעתי שאני אשלם על כך מחיר. היה לי ברור שמאותו רגע אני אהיה משויך בקרב האליטות השונות לכת 'רק ביבי'. אני רק ביבי?! הרי אני תוקף אותו כל הזמן. אני חושב שהוא צריך לסיים את תפקידו, אבל גם כשמדובר במשפטי נתניהו אין זה אומר שהמטרה לסילוקו מקדשת את כל האמצעים. ההליך המשפטי נגד ביבי צריך להיעשות בדרך ישרה וחוקית. ולצערי שי ניצן פעל בדרך לא ישרה. הוא לא משרת את עקרונות הצדק. בין נתניהו וניצן אני כבר לא יודע מי אומר יותר אמת ומי משקר יותר…"
יש לנתניהו סיכוי בבית המשפט, שאלתי את אלבשן, או שדעתך כדעתה של גביזון, שבאווירה שנוצרה אין מצב למשפט הוגן. "היו לי עם נתניהו הרבה שעות של שיחות אישיות על התיקים נגדו, למרות שהוא יודע את דעתי האישית עליו. לזכותו ייאמר שהוא אדם שקשוב לדעות שונות, ולא רק למה שנוח לו לשמוע. אמרתי לו: אתה חושב שאתה דרייפוס? תנהל מערכה שלא מנפצת את בית המשפט. נתניהו בטיפשותו מנהל פה קרב, שגם לאנשים הישרים במערכת יהיה קשה לצאת להגנתו. יש פה על השולחן תיקים גבוליים. אי אפשר לקחת את פרשת וואלה ולראות בכתבות מפרגנות קבלת שוחד. זו הלכה תקדימית. והלכה תקדימית לא עושים לראש ממשלה. אני בהחלט מאמין שניתן לרסק את האישומים האלה במהלך המשפט – במיוחד כשיש פה אכיפה בררנית; במיוחד שלפי חשיפת עמית סגל שי ניצן נגוע לכאורה בהפרת אמונים – אבל הלו, תנהל משפט בכלים שירסקו את האישומים נגדך. אל תנהל מאבק שירסק גם את מערכת המשפט. אדוני, אתה בן של היסטוריון דגול; אתה ראש ממשלה. יש לך אחריות".
אלבשן נשמע מיואש כשהוא מנתח את מצב החברה הישראלית היום: "יש בארץ שתי כנסיות ענקיות – כנסיית 'רק ביבי', שחבריה מוכנים להחריב פה את הכל. אני נטרף מזה שיש יש לי בוגרים מצטיינים במשפטים שמוכנים גם הם לשרוף את המערכת, למרות שהם לא ביביסטים, כדוגמת סמוטריץ' ובן-גביר. ומול כנסייה זו יש את כנסיית 'רק לא ביבי', שעושה בדיוק אותו דבר. חבריה יגידו לך שאסור לבקר את התובעת של נתניהו, ליאת בן-ארי, שעשתה עבירות בנייה, כי 'זה יזיק למאבק להעיף את ביבי'. תראה, אני הייתי נשוי לפרקליטה צעירה בפרקליטות המדינה ואחרי זמן וחיפושים רבים מצאנו סוף-סוף דירה שהתאימה ליכולת שלנו, אבל הייתה שם חריגת בנייה קטנה ואשתי אמרה שאין מצב – דירה כזו אנחנו לא קונים. והיא צדקה. תובעת, ובטח במשפט משמעותי ותקדימי שכזה, חייבת להיות נקייה וצחה, שלא יהיה ניתן למצוא עליה כלום. ועל זה אני לא מוכן ולא יכול להגן ועל שי ניצן אני לא מוכן ולא יכול להגן ועל האמבוש שעשו לדן אלדד, שהיה מתאים להיות פרקליט המדינה, אני לא מוכן ולא יכול להגן. או פרשת רות דוד. לא הפסקתי לכתוב על זה. זה טירף אותי. והמערכת הגנה עליה. צופפה שורות. רק כי 'זה לא העת לתקוף מישהו מהמערכת'. עכשיו תגיד לי", הוא שואל רטורית, "אם אלה פני הדברים, איך אני יכול לומר לסטודנטים שלי שחשוב להגיע לשירות בפרקליטות המדינה? המלחמה המרכזית שלי כיום היא נגד שתי הכנסיות האלה".
אז מה הפיתרון, אני שואל. "צריך להמשיך בתיקי נתניהו כאילו אין בעיה במערכת המשפטית, וצריך למגר את אותן בעיות כאילו אין את משפט נתניהו".
פרפראזה יפה על דברי בן-גוריון במלחמת העולם השנייה, אני מעיר, אבל זה נראה לך מתווה ריאלי? "כן, בהחלט", עונה אלבשן בנחרצות. "עמדנו כבר מול אתגרים גדולים יותר".
