משוטטים בעיר

'חג השוטטות' . כן יש דבר כזה ויש לו אפילו מסורת קצרה שהחלה בשנת 1979 בשיטוט חסר פשר על המרפסת הגדולה של מלון גרנד הוטל במישיגן שמטרתו (כפי שכותב מוביל החג בישראל עמית נויפלד) "לעודד אנשים לקחת את החיים בקלות, להאט את הקצב ולהינות מהסביבה המקיפה אותנו". אומנם זהו חג שבארץ תופס כמה עשרות אנשים ומדי שנה יותר ויותר מצטרפים אך המסרים שלו מגיעים לכל קצוות תבל במה שנודע כ'תנועת האטה' שהיא למעשה תנועת נגד להיפר צריכה, היפר עשייה שדבקה בחברה המערבית. "בשבילי זהו יום נפלא לצאת ולגלות מקומות חדשים או כפי שאני אוהבת לצטט את ד"ר סוס 'אם יוצאים מגלים מקומות נפלאים" כך סיפרה לי שרית דהן מזרחי פסיכולוגית תעסוקתית שהשתתפה בחג השוטטות, "הכי טוב זה לשוטט ללא סיבה ובלא יעד מוגדר". גם רעי דישון, מפיק אירועים מקוונים שהשתתף בחג אוסיף תובנה משלו לעניין, "ישנה מילה שאולי לא רבים מכירים ושקשורה ליום הזה 'אתינות' שפירושה הוא תגלית מנוזלת והיא באה מהביטוי הידוע 'חיפש אתונות ומצא מלוכה' כי לפעמים ללכת לאיבוד בצורה רגועה וטובה זה מה שמביא אותך לפיצוחים". דישון הוא מה שקרוי 'משוטט מקצועי והוא אפילו מדריך סיורי אומנות במרחב האורבני, "אני יודע ללכת לאיבוד ואז למצוא את עצמי" הוא אומר ספק ברצינות ספק בהומור "נדמה לי שזה מקצוע חדש ששייך לדור הענן". על נויפלד כתבתי כבר לפני חמש שנים כאשר סיפר לי איך בילדותו

היה מביט בהוריו העמלים מבוקר ועד ערב, ואז צופה בהם שרועים בסוף היום מול מסך הטלוויזיה: ";לא יכולתי שלא לחוש, כבר אז, שלא ייתכן שאלה הם החיים. הייתי מביט בשריגים של עלה, בכף ידי בשמיים זרועי כוכבים ולא יכולתי שלא לחוש כי לכל המורכבות הזו חייבת להיות תכלית עמוקה יותר

מעבודה מסביב לשעון וצפייה בטלוויזיה אז הוא נכנס לדיכאון קליני ממנו לא יצא שנתיים "ואז הבנתי שאני לא באמת חייב להיות חלק מהריצה. זה לא קרה מהיום להיום זה תהליכים של גילוי מתמיד.

הבנתי שאפשר להוריד את הרגל מדוושת הגז. גליתי שאם אני אצרוך פחות אני לא אצטרך לעבוד כל כך הרבה". 

במאמרו מעורר ההשראה של הסופר יובל אידו טל 'שוטטות' הוא כותב כך "התכליתנות הכפייתית, אני מוצא, היא סוג של מגפה (אפשר לקרוא לה תַכְלִיתִיטִיס אוֹבְּסֶסִיבִיס), שאני לא מכיר אדם שלא נגוע בה מעת לעת. התכיפות שבה לוקה אדם במחלה זו – מרמת המחלה הכרונית ועד להצטננות קלה של הרוח החופשייה – זו משתנה מאיש לאיש, אבל איני מכיר אדם שלא לוקה בה..

.הדינאמיקה הזאת, של הזנחת הקשב אל המתרחש בי וסביבי בשל ריכוז יתר במטרות ויעדים, נוגעת גם לקושי שחווים כששוהים לרגע בלי תכלית. כה מורגלת היא נפשם של בני תרבות בעשייה בלתי פוסקת, עד שכאשר אדם שוהה לרגע בלי כל מטרה, אזי סביר שיגלה שהוא חווה מידה לא מבוטלת של אי-נחת – ממידה נסבלת של אי-נחת, אי נוחות שמחפשת מה לעשות – שעמום קוראים לזה – ועד אימה צרופה. האימה הזאת – הוֹרוֹר וַאקְוִי, קוראים לזה בלטינית, אימת הריק – ניכרת במחוזות רבים של החיים". בישראל יש אפילו חוק שאוסר עלינו לשוטט ועלולים לעצור אותנו על כך. זהו אותו החלק במוסדות השלטון המאורגנים שמנסים למשטר כל תנועה של האדם ולהכפיף אותה למרות התועלות הסדר וההיגיון כמובן שבימי הקורונה הדבר הגיע לידי שיא ולכן השנה יותר מתמיד לחג השוטטות הייתה משמעות מיוחדת.