דבורית שרגל, ולווט אנדרגראונד בשבילכם, החליטה לחסל את הבלוג המוצלח במיוחד שלה ולהתמקד בסרטים דוקומנטריים, עכשיו היא מספרת לגלעד צוויק מה עמד מאחורי סגירת הבלוג ומדוע קרנות הקולנוע לא ממש עמדו לצידה בסרט החדש שיצרה
'ולווט אנדרגראונד' אמנם שמה לה למטרה לשפוך אור על הנעשה מאחורי הקלעים בעולם העיתונות, אך בימיה הראשונים הייתה בלוג אנונימי, מה שלא הפריע לה לזכות בתואר אשת השנה בעיתונות מטעם אתר 'nrg'. כעבור מספר חודשים חשפה שרגל, ששימשה באותו עת כסגנית עורך במגזין 'רייטינג' מבית מעריב, כי היא זו שעומדת מאחורי הבלוג. בחלוף השנים, החליף הבלוג מספר אכסניות, ביניהן 'דה-מרקר', 'מאקו' ו'אייס'.
שרגל, שהגדירה מחדש את המונח יסודיות, נהגה מדי יום לסקור את כלל העיתונים המודפסים ואתרי האינטרנט, ושפכה בפני קוראיה הנאמנים אור בוהק על האינטרסים הסמויים מאחורי האייטמים המפורסמים, האינטריגות הגועשות בין העיתונאים השונים ולא פחדה להציף את הנסיגה המקצועית בקרב אנשי התקשורת. "שמתם לב כמה עבודת העיתונאים נעשתה קלה?", כתבה שרגל בבלוג לפני כארבע שנים. "חלפו הימים בהם צריך היה להתקשר לאנשים שבחדשות. פשוט נכנסים לעמוד הפייסבוק שלהם, מעתיקים את דבריהם ומביאים אותם לכותרת הראשית".
ניצני המיאוס מעולם התקשורת שהחלו להופיע בכתיבתה של שרגל נבטו במרוצת השנים לכדי ניכור הולך וגדל כלפי מקצוע העיתונות והעיתונאים, עד שב-1 במאי האחרון היא הודיעה על מותו בטרם עת של 'ולווט'. "בשנים האחרונות, ככל שהתעמקתי יותר בסרט הדוקו שלי, היה לי יותר ויותר קשה לכתוב את הבלוג", היא מספרת. "קשה לי לזייף רגשות, אני מניחה שגם קוראי הבלוג הרגישו בזה".
שרגל, בעלת ותק של 28 שנים בעולם העיתונות, בתחילה ב'חדשות' המנוח ולאחר מכן במעריב, לא חוסכת שבטה מהקולגות לשעבר. "אני בשוק מהאופן שבו התקשורת מתנהלת", אומרת שרגל. "לא רוצה להיות חלק מהעולם הזה. הצורה בה הדברים מתנהלים היא מגוחכת, כשעיתונאים ניזונים בעיקר מרשתות חברתיות, ואז גם מתכתשים שם ביניהם. התנתקתי לחלוטין מחדשות, ובפעמים המעטות שמישהו שולח לי משהו על מה שקורה, נניח הח"כ הזה שהיה לו קזינו (אורן חזן, ג"צ), עוברת בי צמרמורת של גועל, גם מהאירועים עצמם וגם מהאופן שבו התקשורת מתווכת אותם לציבור".
אם העיתונות אכן הולכת אחורה, קשה להימנע מהמסקנה שנכשלת עם 'ולווט אנדרגראונד'?
"בהחלט. נכון שגידלתי דור של קוראים שלא מתייחסים למה שכתוב כמובן מאליו, אבל להגיד ששיבחתי את העיתונות זה שקר גס. התקשורת נמנעת לבקר את עצמה, ומה שכתבתי לא הזיז כלום באופן שבו מקצוע העיתונות והעיתונאים כבני אדם מתנהלים. ממש מים מתחת לגשר. אבל חשוב לי להבהיר שלא זו הסיבה שעזבתי את הבלוג ואת עולם העיתונות. הלב שלי פשוט עבר בית".
הכתובת החדשה אליה נדד ליבה של שרגל הוא הקולנוע הדוקומנטרי. "למדתי קולנוע באוניברסיטת תל אביב", אומרת שרגל, "אבל לצערי אחרי הלימודים הפכתי לעיתונאית". בחצי השנה האחרונה מוקרן בבתי הקולנוע ברחבי הארץ סרטה של שרגל 'איפה אלי קרי ומה קרה לנוריקו סאן?' – סרט מסע בעקבות גיבורי ספרי הילדים הנוסטלגיים המצולמים בשחור-לבן של הצלמת היהודייה השבדית, אנה ריבקין-ברי, שתורגם לעברית על ידי לאה גולדברג. הסרט זכה בספטמבר שעבר בפרס פסטיבל סרטי הילדים במומביי. "רציתי להחזיר את עצמי ואנשים אחרים למקומות שמאוד התגעגענו אליהם", מספרת שרגל. "אנשים יושבים מול הסרט, בוכים, צוחקים, מתרגשים. מה צריך יותר מזה?". למרות המחוות המרגשות, שרגל מספרת כי סרטה אינו נושא נוסטלגיה רומנטית. "זה יותר סרט על כליה וזקנה, העובדה שאנחנו בני חלוף. הוא מאוד נחמד ותמים, אבל יש בו מרירות מתוקה על המצב הקיומי. אני שמחה שהצלחתי לגעת בנקודות רגישות בנפשם של המון אנשים שגדלו על הסיפורים האלו כילדים, אבל האמת שגם ילדים שלאו דווקא מכירים את נוריקו סאן או אלה קרי באים לראות אותו".
הסרט זוכה להצלחה, ומאז שעלה לאקרנים בדצמבר האחרון, צפו בו קרוב לעשרת אלפים איש.
הלקטורים בקרנות הקולנוע, שסירבו לסייע במימון הסרט, הכו על חטא בעקבות ההצלחה?
"לא, וזה לא מפתיע אותי. אני בזה למי שיושב במקומות האלו. לא יודעת מה עובר להם בראש, אבל זה כנראה לא דברים טובים. הם לא יודעים לקרוא הצעות והם מקובעים בדפוסים מיושנים. אנשים שראו את הסרט פוערים עיניהם בתדהמה למה הקרנות לא מימנו את הסרט ולמה הוא לא משודר בטלוויזיה".
יש סיכוי שתרוויחי ממנו?
"כרגע אני צריכה לכסות את עלויות הפקת הסרט, שעומדות על חצי מיליון שקל. גייסתי מימון מהציבור כדי לסיים אותו".
היה לך ספק שתצליחי להגיע לכל אותם גיבורי ילדות שצילמת לסרט?
"אין ודאות מוחלטת אבל האמנתי שאם אני כל כך רוצה משהו, אין סיבה שזה לא יקרה. היו רגעים מוזרים, למשל כשאלה קרי הציעה לי לארוחת ערב את האיילים שלה, ונאלצתי לומר לה שאני צמחונית. כמובן שאני לא שופטת אותה. היה לי גם חשוב לשמור על האינטימיות עם הדמויות, ולצלם הכול בעצמי, לא לעשות כמו צופית גרנט, שמאחורי האמא והבת שנפגשות אחרי עשרות שנים נעמדים 30 אנשי צוות".
ממה את הכי נהנית בעשייה הדוקומנטרית?
"מהתחקיר. וכשאני אומרת תחקיר אני לא מתכוונת למעטפות כסף או פרשת קזינו, אלא תחקיר על פיסות חיים שלא נחשפו. אין לי ספק שדוקו פוליטי זה משהו שמושך קהל וכנראה גם מקבל כספים, אבל אותי כרגע זה פחות מעניין".
שרגל נודדת עם סרטה בכל פינה בארץ, ממתנ"ס בבית שמש, דרך מושב עולש ועד ספריית תקוע. "לא רק בתל אביב רואים סרטים", היא מזכירה. "אני לא מקפחת אף אחד, וגם אם יש רק עשרה אנשים שרוצים לראות את הסרט – אגיע לשם".
מהן התכניות לעתיד?
"יש כמה סרטים בעבודה, אבל בעצימות נמוכה יחסית כי גם הפעם אני צריכה את עזרת הציבור שיתמוך בי. אחרי החוויה המפוקפקת שהייתה לי עם הלקטורים, לא נותר לי אלא להאמין בציבור הרחב. אני משוכנעת שהוא לא יאכזב אותי".
