לרגל יום האשה הבינלאומי שיחול השבוע קיבצנו ארבע נשים חזקות שעובדות בעולם הקשוח של המסעדנות כדי לשוחח על השוני והדמיון, הקשיים והמשפחה, והאם בכלל נכונה ההגדרה "תחום גברי"
"הרבה יותר מסודרות מגברים"
מאיה חורב, בעלים ומנהלת המקומות ביסטרו הכובשים והבר לילה
"גדלתי בחיפה", מספרת מאיה חורב, "ואני נשואה למני ונטורה ואמא להילי ויובל. מני בעלי הוא אחד הבעלים של הכובשים עם גיל מלמד חברו לעבודה ושי טנא השף. התחלתי כמפיקת טלוויזיה, עבדתי בכל ערוצי הטלוויזיה הנחשבים. התחום מאוד תובעני, וכשילדתי את הבת הקטנה שלי בחרתי לפנות לתחום אחר. לא ידעתי בדיוק מה אני רוצה לעשות אבל ידעתי שאני חייבת שינוי. מני בעלי פתח את הכובשים ואני הייתי מגיעה לכאן כאחת הסועדות, קפה של בוקר, ארוחת צהריים, דרינק עם חברים בערב. הייתי מבלה במסעדה הרבה מאוד כי גרנו מעל. בשלב מסוים בחרתי לקחת את המקום במחשבה שהתחום הזה יפנה לי יותר זמן להיות עם המשפחה והילדות. התחלתי לנהל את הכובשים מהצד של הניירת כלומר ניהול חשבונות, ספקים, משכורות וכדומה, ולאחר שראיתי שאני שוחה בין הדפים והמספרים פניתי לצד הפרונטלי של המסעדה והתחלתי לנהל אותה באופן שוטף. התחום הזה קרץ לי כל הזמן, ועם כניסתי לכובשים הבנתי שזו האהבה שלי, שאני באמת עושה את מה שאני אוהבת ונהנית מזה בכל יום מחדש. עם השנים השתפשפתי, והתוצאות מדברות בפני עצמן – הכובשים הוא מוסד מצליח".
מה מושך אותך בתחום הקולינריה?
"מבחינתי זה האירוח, להיות אחראית על חוויה של אנשים, לראות אנשים מחויכים יוצאים מהמסעדה ושהם נהנו מהאוכל".
איך זה להיות בתחום שנחשב גברי?
"אני לא מרגישה שזה תחום גברי, כלל לא. החסרונות היחידים לאשה בתחום שהן פחות עם המשפחה. שעות ארוכות של עבודה שאף פעם לא נגמרת. בשנה האחרונה, עם תחילת העבודה על הקמת לילה, הוצאתי את רוב הכסף שלי על מטפלות ועוזרות שידאגו לילדות ולבית. זה היה פרויקט חדש שגזל ממני הרבה מאוד זמן שגם ככה לא היה לי. אני אופטימית ויודעת שבקרוב הכל ישתנה ויחזור לקדמותו".
במה אתן יותר טובות מהגברים?
"אני שמה לב יותר לפרטים קטנים. נשים הרבה יותר מסודרות מגברים".
מהם הקשיים שלכן בתחום?
"הקושי העיקרי הוא לחלק בית ומשפחה עם עבודה שמצריכה ממך כמעט 24/7. מלבד זה אני לא רואה קושי נוסף".
מה החלום שלך?
"החלום שלי הוא לעבור לקוסטה ריקה לשנתיים. עד שזה יקרה, יותר זמן פנוי לבלות עם הילדות".
"נשים זה לא חיסרון"
זהר מרון שמואלי, בעלים של קייטרינג שמואלי, קלארו וקוקוריקו
"אני בוגרת לימודי תקשורת ויחסים בינלאומיים", מספרת זהר מרון שמואלי, "עבדתי במשרד יחסי ציבור וייצגתי חברות מסחריות. כשעזבתי שם רציתי להמשיך ולהתמקצע בצד השיווקי. באותו הזמן בדיוק, רן נפרד מהשותפות שלו עם מייקל שטרן והחליט להמשיך לבד. החלטנו להתייעץ עם חברה שהיא יועצת ארגונית, כל אחד על עבודתו. היא עצרה את השיחה כבר בתחילתה ואמרה: 'אתם חייבים לנסות לעבוד ביחד… זה ברור כשמש'. אמרנו לה שאנחנו מפחדים שזה יהרוס לנו את הזוגיות, אבל ניסינו בכל זאת. משם הכל היסטוריה – אנחנו עובדים יחד מתחילת שנות ה-90, וזה הדבר הכי טוב שקרה לנו. לי אישית לא היתה שום נגיעה לעולם הקולינריה עד אז ולכן בשנתיים הראשונות של העבודה המשותפת שלנו לא הוצאתי מילה בפגישות מול לקוחות, פשוט ישבתי ללמוד ספרי בישול כמו ספרי קריאה. למדתי קולינריה של כל מדינה בעולם בצורה קדחתנית, ומשם כל תחום שיווק האירועים עבר אלי ולקחתי על עצמי את כל ה'מאחורי הקלעים' של הקייטרינג. מהר מאוד הפכתי להיות זאת שעושה את הקריאייטיב של המנות, בניית התפריטים ותפירה מיוחדת לכל אירוע ואירוע".
מה מושך אותך בתחום הקולינריה?
"עולם ומלואו. בתחום של הקייטרינג, ששם התחלתי הכל, מדובר באירוח ובבניית תפריט שמתאים לכל אירוע ואירוע, וזה אתגר גדול וממש מלאכת מחשבת – להבין מה אנשים רוצים ואוהבים ולספק אותם באירועים הכי חשובים בחייהם".
איך זה להיות בתחום שנחשב לגברי?
"אני חושבת שזו התייחסות מיושנת. אני לא רואה הבדל בין גברים ונשים. התקשורת שלי היא על בסיס מקצועי לחלוטין. אני מנסה לעודד נשים אצלי בעסקים להתקדם ולקחת אחריות גדולה. אני מפצירה בנשים בהריון אצלנו לחזור אלינו מיד אחר כך, להיות אמהות קרייריסטיות. זה שאנחנו נשים זה לא חיסרון. יש עניין של נכונות להקריב".
במה אתן יותר טובות מהגברים?
"אני לא חושבת שזו שאלה ראויה. אין כאן מלחמה. לנשים ולגברים יש היתרונות וחסרונות. אני אדבר רק על עצמי – אני אוהבת מאוד את מה שאני עושה כבר 25 שנה. התשוקה והרצון ליצור עומדים ראשונים, וחדוות העשייה לא נגמרת אצלי לעולם".
מהם הקשיים שלכן בתחום?
"הקשיים הם הקשיים של כולם והם זהים לגברים ונשים – מציאת עובדים שיהפכו להיות חלק מהמשפחה שלנו, להמשיך ולפרנס כמעט 300 עובדים עם קייטרינג שמואלי, קלארו, קוקוריקו ומערבה".
מה החלום שלך?
"ברמה האישית אני מאוד אוהבת לצלם ואני רוצה להמשיך ולפתח את התחביב הזה. אחרי שנסיים את פרויקט מערבה – אני רואה שלוחות של קלארו וקוקוריקו באירופה וארצות הברית. אני רוצה ליצור עד יום מותי".
"מטבח עם רוב נשי יותר שלו"
תמר כהן-צדק, השפית והבעלים של מסעדת הס 4
"יותר מעשר שנים עמדתי בראש מסעדות שקצרו שבחים ממבקרי המסעדות ובהן וינס ותמר וקוצ'ינה תמר", מספרת תמר כהן-צדק, "לפני כשנה פתחתי את הס 4 כמסעדת צהריים שכונתית. לאחרונה החלטתי להרחיב את פעילות המקום והוא פתוח לשני ערבים בשבוע, במהלכם יוגש בחלל הקטן ומלא החן תפריט איטלקי, כפרי ומסורתי".
מה מושך אותך בתחום הקולינריה?
"לפני 20 שנה התוכנית שלי היתה ידועה וברורה – לטוס לאיטליה לצורך לימודי וטרינריה, אבל נשביתי בקסמו של המטבח האיטלקי ובחומרי הגלם והתפתחתי בתחום. אני אוהבת את המטבח הזה – זה אוכל שקל להתחבר אליו. אין במטבח האיטלקי הרבה תחכום וזה הקטע שלו. מי יכול לסרב לפיצה או לפסטה טרייה? חוץ מזה, זה אוכל שמתאים לקצב הישראלי המהיר, לא צריך לשבת שעות על גבי שעות לאכול ארוחה איטלקית והוא גם לא מאוד יקר".
איך זה להיות בתחום שנחשב לגברי?
"אני לא רואה את תחום המסעדות כגברי. יש בו הרבה מאוד נשים כמו מארחות, מלצריות, עובדות מטבח, ברמניות. זה נכון שיש יותר שפים גברים משפיות, אבל אני רואה בזה יתרון עצום".
במה אתן יותר טובות מהגברים?
"מבלי לזלזל בגברים, אני חושבת שאנחנו יותר טובות, רגועות ויודעות לקחת דברים בפרופורציה. מטבח עם רוב נשי הוא הרבה יותר שלו. לצד זה, אנחנו מייחסות חשיבות רבה לפן האסתטי של הדברים".
מהם הקשיים שלכן בתחום?
"זאת עבודה פיזית קשה מאוד שהיא פול טיים ג'וב. זה דורש ממך גם להיות הרבה שעות בעבודה וגם בבית. בשבילי יש גם את עניין ההורות: פעם המסעדה היתה הבת היחידה שלי, ועכשיו אני אמא לשניים, והילדים ניצבים בראש סדר העדיפויות שלי. אבל אלה החיים וזה הכיף – לדעת לעשות את האיזונים הנכונים וליהנות משני העולמות".
מה החלום שלך?
"להמשיך לקיים את הדואליות המאוד לא פשוטה בין ניהול מסעדה לבין קיום משפחה בהרמוניה".
"יודעות להמיס עם חיוך"
מורן אגסי, מנהלת מסעדת דיינינגס במלון הנורמן
"אני בת 32, נשואה ליניב וכבר 12 שנים בתחום המסעדנות", מספרת מורן אגסי, "התחלתי אי שם ב-2006 במסעדת צ'ימיצ'אנגה האגדית והנפלאה, ואחרי לימודים בתחום אחר לגמרי וניסיון לעשות הסבה למקצוע של גדולים, מצאתי את עצמי לא מסוגלת בלי תחום המסעדנות בחיי. משם המשכתי לארבע שנים במסעדת צפרה, שלוש שנים כדיילת אוויר באל על ושנתיים בטאיזו. בשלוש וחצי השנים האחרונות אני מנהלת את מסעדת דיינינגס היפנית אשר נמצאת במלון הנורמן".
מה מושך אותך בתחום הקולינריה?
"מה לא? אני מארחת באופי שלי ומקבלת סיפוק אדיר מהעובדה שאנחנו מתעסקים בצד הנעים של החיים. אין אושר גדול יותר מלהיות שם באירועים המשמחים של האורחים שלי ולגרום להם עונג צרוף. התחום הזה הוא עולם משוגע אשר מחדד את כל החושים ומחבר בתוכו כל כך הרבה – מינהל עסקים, ניהול אירועים, פסיכולוגיה, כלכלה, ויותר מכל: תורת האירוח והאינטיליגנציה הרגשית. מעבר לאורחים, העובדה שיש לי את האפשרות והזכות להוביל צוות ולגרום להם להיות מקצועיים יותר גורמת לי לרצות להיות טובה יותר בכל יום מחדש".
איך זה להיות בתחום שנחשב גברי?
"אני לא מתחברת להגדרות הללו ובעיני זה לא נכון להסתכל בצורה כזו על העולם בשום מקצוע. אם כבר, ההפך הוא הנכון, בייחוד בשנים האחרונות – יש אין ספור נשות קולינריה מחוננות ועקביות, ודווקא הגברים הולכים ופוחתים. התחום הוא תחום מאתגר ללא קשר להיותי אשה, זו עבודה סיזיפית, סביב השעון ועם המון לחצים ואתגרים".
במה נשים טובות יותר מגברים?
"אני משתדלת להימנע מהכללות, אבל אם צריך לחשוב על משהו כללי, אני חושבת שנשים קשובות ומאופקות יותר, מה שגורם לנו לנהל באיזון. מעבר לזה, אנחנו חינניות ויודעות להמיס עם חיוך, ומצד שני, לדרוש וליישר רק עם מבט. אחרי 12 שנים בתחום, המנהלים שהיוו לי אבן דרך היו נשים חזקות, כאלה שהרגשתי כמו ספוג לידן ורק רציתי עוד ועוד".
אילו קשיים אם בכלל יש לנשים בתחום הקולינריה?
"אמרו את זה קודם, לפני… אני מניחה שהקושי לשלב עם המקצוע גם אמהות ומשפחה, תפקיד נשי באופן 'מסורתי', ולא להיות נוכחת בהמון רגעים, אבל זה לגמרי עניין של החלטה ובחירה. הקושי הזה יכול בקלות מאוד להוות את האתגר וההזדמנות והמקום שממנו דברים מצוינים קורים".
מה החלום האישי שלך?
"אני חולמת מדופלמת. ברמה המקצועית, לפתוח את סילביה, מקום שבו חלומות יתגשמו. וברמה האישית, לסיים את ספר הילדים שלי, ויותר מהכל, לחיות בתחושת סיפוק ואיזון משפחתי ואישי ברמה היומיומית".
