כמה פעמים הרמתם את הראש מהסמארטפון ברחובות תל אביב וראיתם מולכם שלט "גלידרייה איטלקית"? הרבה יותר סקסי לחשוב שהגלידה איטלקית, משם זה הרי הגיע כך שבוודאות יהיה לה אותו מרקם קטיפתי כמו בסמטה ההיא ברומא. תיזכרו איך החזקתם ידיים על יד דוכן הגלידה משיש, והאמנתם שאתם ההשראה לטעמו של הטירמיסו שחייך אליכם מהוויטרינה. בפועל, הקשר היחיד לאיטליה יהיה המגף דמוי העור של הנערה שהבריזה משיעור אזרחות רק כדי שאתם תוכלו לטעום את כל הטעמים לפני שתבחרו מה ללקק. שימי ראובני יצא לטעימות
סיסי ומרקו עלו לישראל מאיטליה כדי להגשים את חלומם. הם הרגישו שהמזג התל אביבי בסמטת נחלת בנימין, יפיח חיים בגלידה שיצרו יותר מכל סבא זקן שבונה בובות שקרניות מעץ. תחושת הבטן של הזוג נקראת היום "ארטה", והיא ללא ספק הגלידרייה המיוחדת ביותר שפועלת כיום בעיר.
ב – "ארטה", מבקש הזוג הכל כך נעים הזה ליצור מפגש בין אמנות הגלידה לאמנות חזותית. כשנכנסים אל המקום עם הגב לנחלה, אפשר לראות בזווית הימנית את הגלידות הצבעוניות (במידה) ובזווית השמאלית את האיורים עם הדמויות המסקרנות שגרמו לי להסתובב ולהתפעל מהן לפני שהסתובבתי אל הגלידות. "אנחנו מחליפים כל 20 יום ליצירות של אמן אחר. מציגים כאן אמנים שלא יכולים להציג בגלריות," אומרת סיסי. אנחנו יושבים לדבר מעט על הקונספט של המקום. בעוד היא מספרת לי איך התגלגלה עם בעלה מעסקי היאכטות בתאילנד ללימודי ייצור גלידה ב"Toscany" באיטליה, מגיח מרקו מהחדר הייצור האינטימי שלהם עם טעימות של גרניטות טריות.
אני לא אוהב ברד, גם לא בקיץ. זה מקפיא לי את המוח, תמיד נגמר לו הטעם אחרי שלושה שלוקים ואני נשאר עם קרח שאפשר לשפוך מצידי על הראש. אפילו אייס קפה איכותי או כל מיני פסיפלורות עם וודקות על חופים זהובים – לא מדבר אלי. עכשיו תשכחו מכל הבלנדרים שאי פעם הכינו לכם את המשקה הקפוא. טוסו לסיציליה, תלמדו איך עושים גרניטה אמיתית ותיזרקו לפח את הדעות הקדומות שהיו לכם על זה. או שפשוט תגיעו ל"ארטה". גרניטה לימון, קפה, תות, קמפרי – כן כן חברים – קמפרי! והכל כמו פתיתי שלג קטנים, שאתם מייחלים שירדו בתוככם מדי יום בחודשים מהבילים אלו. הגרניטה לא קופאת, לא מתוקה מדי, מרגישה איכותית, טבעית ובפעם הראשונה מזה 28 קיציים לחים, אני יכול לומר בפה קריר. כולי גרניטה.
"אנחנו גם מארחים מדי שבוע מופעי ג'ז פה מחוץ למקום. תבוא, מנגנים נגנים מהקונסרבטוריון וממש שמח פה." וואו, אני חושב לעצמי. הזוג הזה מגשים את עצמו תוך כדי שהוא עוזר לאחרים לבוא לידי ביטוי. כך הם עושים טוב על הלב גם לאמנים שלוקחים חלק במקום, גם לקהל שמגיע לספוג את אותה אמנות וגם..לעצמם. אני אוהב. נתינה+ יצירתיות = הגשמה. כבר תכף 400 מילה ועוד לא אמרתי מילה על הגלידות. נו אני מתלהב, תרשו לי. הם גם באמת שווים את זה הצמד הידידותי הזה, ומהמילה ידידות אגיע אל הגלידה. חצי מהטעמים מתאימים לטבעונים, בכל הגלידות אין גלוטן, הביצים מהן מורכבות הגלידות מפוסטרות והחומרים הם חומרים טבעיים בלבד ללא יוצא מן הכלל.
כשטעמתי הרגשתי את "המחסור" בכל מיני חומרים שמוסיפים לי בכל מיני גלידריות. באגף הסורבטים ממש מרגישים את הפירות הטריים ואת האהבה אליהם. טעמים שנשארו לי בזיכרון הם האפרסק לבנדר המצוין והתאנים שיבלוט לדעתי גם כשיגיע החורף. חובבי השוקולד מריר (אני מקווה שיש בניכם כמה) ייהנו אף מאוד מכמה סוגי טעמים טבעונים – צ'ילי, קינמון – אע"פ שהשוקולד המריר As is היה הכי טעים. 70% שוקולד ברמה גבוהה מאוד. כשאני שואל את סיסי איזה טעם הכי יקר לליבה היא מובילה אותי אל "עוגת מרקו". שילוב של עוגת גבינה עם דובדבנים. משובח. מרגישים שאפילו הדובדבנים טריים, ושלא נשפכו ערימות של סוכר רק כדי לספק כמה זאטוטים מנוזלים.
עוד טעם שמוכיח שעושים כאן אמנות מהלב הוא הווניל שוקולד נענע. אני חושב שהיה שווה להגיע לכאן רק כדי לטעום כמה כפיות ממנו. ללא ספק הטעם המוצלח ביותר בארטה. גם זביונה ועוגיות אמרטו הצטיין בפריכותן של העוגיות שאופה אמא של סיסי באהבה. טעמתי הכול ובאמת שחיפשתי גם משהו שקצת יוריד לי, אבל חוץ מזה שהלימון נענע היה חמוץ מדי ללשוני, נהנתי והרגשתי שמצאתי לי בית גלידה חדש. "אנחנו מרגישים כאן בבית יותר מכל מקום אחר בעולם שהיינו בו", אמרה לי סיסי. מרגישים את זה בגלידה.
צילומים: דניאלה קונטיני
