ביום רביעי בערב צף התקשר והציע שנלך לבדוק את האיטלקייה החדשה שנפתחה בשכונה. הצטרפתי בשמחה, כי זה התחביב האהוב עלינו לבדוק מה חדש בעיר וחוץ מזה הייתי ממש רעבה אז זה בא טוב.
נכנסנו למסעדה, ויונה (הבעלים), נגשה אלינו בחיוך אדיש. צף מיד התנצל: "בכלל לא התלבשנו, באנו ככה על הדרך". המקום עושה רושם קצת פנסי בשנייה הראשונה, אבל ברגע שמתיישבים מבינים את הוויב החמים והדיי קז'ואלי של המסעדה.
המטבח הפתוח המכתיב את הקצב של המסעדה כולה, עשה לי קונוטציה לציור של דגה, שאת הבלרינות העדינות מחליפים הטבחים.
ברקע שומעים את postmodern jukebox שהתאימו בצורה מושלמת לאווירה למרות שתהיתי לעצמי האם בכל ערב מתנגן אותו פלייליסט ואם לא, מה הייתי מרגישה, האם זה היה עושה את אותו אפקט? מי שמכיר את ההרכב המוזיקלי הזה מבין שמדובר בסגנון מאוד ספציפי. לוקה ולינו הוא מסוג המקומות שהיה יכול ליצור חוויה יוצאת דופן אילו היו מציגים הופעות חיות…
התיישבנו על הבר, כי זה הכי כיף והתחלנו לקרוא את התפריט בשקיקה, צף ביקש קמפרי תפוזים ואני ביקשתי ג'ין וטוניק עם מלפפון בלי לימון. היה יכול להיות מושלם אילו היה תפריט קוקטיילים מגניב, אבל היה תפריט יינות.
הזמנו ניוקי א-לה רומנה ברוטב עגבניות שרופות בטאבון, רביולי ריקוטה וארטישוק עם חמאת לימון ושום, ועוד מנה של כדורי ריזוטו בציפוי קריספי עם תרד וגבינה.
יצאנו לעשן סיגריה ומצאנו את יונה על הספסל בחוץ שספרה לנו על המעבר לתל אביב, על הקסם של לגור בפלורנטין ועל המסעדה שממוקמת בלוקיישן היסטרי בעיר.
היא ספרה לנו שהמסעדה פתוחה כל השבוע חוץ מיום ראשון "יום שבו אנחנו ממלאים מצברים". גישה נפלאה בעיני! יום אחד לעצמו אפילו אלוהים היה צריך….
כשחזרנו מהסיגריה, אני לא אשקר, ציפינו לראות שהאוכל כבר הגיע, אך לא כך היה. שלא כהרגלי, הייתי מאוד סלחנית על ההמתנה הארוכה, למרות שהייתי סופר רעבה, כנראה בגלל שנראה שהכל נעשה בקפידה ושהמנות מקבלות אקסטרא תשומת לב בהכנה.
בינתיים הגישו לנו פוקצ'ה ביתית עם שמן זית ובלסמי, שוחד כדי שנמתין בסבלנות. לא סתם כיניתי את הפוקצה "ביתית", היה לה ממש טעם של פוקצ'ה מהירה שמכינים בבית לחברים. שלא תבינו אותי לא נכון היא הייתה מאוד טעימה ובמקרה אני מבינה דבר או שתיים בפוקצ'ות כיוון שאחי הגדול הוא בעלים של רשת מאפיות איטלקיות שמתמחות בפוקצ'ות ולחמי מחמצת. במקרה של לוקה ולינו הפוקצ'ה אכן הייתה טעימה אבל הרגישה לי קצת חובבנית.
המנה הראשונה שהגיעה הייתה הניוקי ומיד אחריה הגיע הרביולי. הניוקי עצמו היה מעט כבד לטעמי ופחות התחברתי לטעם השרוף של העגבניות. צף לעומתי אמר שהמנה מושלמת וניגב את הרוטב מהצלחת עם חתיכת פוקצ'ה עד הטיפה האחרונה.
הרביולי היה הבחירה שלי מבין המנות שהזמנו, טעם מעודן של חמאה שום ולימון, וארטישוק (שאין מה לעשות אני פשוט אוהבת). המנה הייתה עדינה מאוד ונעימה לחיך הביקורתי שלי.
לבסוף הגיע הריזוטו. שגם הוא היה קצת שרוף מידי לטעמי. מודה שציפיתי למנה אחרת לגמרי. מצד שני ברגע שהבנתי שהציפייה שלי לא תאמה את המציאות יכולתי להתייחס למה שאני טועמת אז בהחלט היה לי טעים ועדיין הייתי מוותרת על הציפוי.
סיימנו לאכול וכיאה לכל מסעדה שמכבדת את עצמה היושבים על הבר יפונקו בצ'ייסרים – פונקנו. מהקינוחים הזמנו כמובן את הקרם לימון שאנחנו אוהבים במיוחד, הוגש עם פרוסות דקיקות של תאנים טריות, קינוח מהמם ולא כבד! ואני לא יכולתי להתאפק והזמנתי גם את הקנלוני ממולא בקרם מסקרפונה גם הוא היה מה-מם! (צף לא כל כך אהב אותו).
לסיכום, לוקה ולינו היא מסעדה, לא בר עם אוכל טעים, לא ביסטרו, לא לאונג' היפסטרי – מ-ס-ע-ד-ה. וטוב שכך. האוכל טעים ולא יקר האווירה מגניבה והאוכלוסיה נכונה.
