האלבום החדש של הצ'ילי פפרז מראה איך אפשר לשלב בין אהבה ישנה לבין השינויים שהחיים וההתבגרות גורמים לך. האלבום החדש שלהם "The Getaway" הוא לא מכונת להיטים, אבל בהחלט נותן לנו רגעי חסד בהאזנה אליו.
הצ'ילי פפרז הם האהבה שלי, אולי הקשר הכי רציני שתחזקתי בחיי. מהיום שהבנתי מילה או שתיים באנגלית, התחלתי לדקלם את השירים שלהם ולדמיין את עצמי מוציא את הצלילים שפלי וג'ון מוציאים מהגיטרות שלהם. לכן, כמו כל אלבום קודם, הכנתי לעצמי טבלת ייאוש שהזכירה לעצמי תקופות מהצבא וספרתי את הימים עד שהאלבום החדש "The Getaway" ייצא. לא ציפיתי שהאלבום החדש יחדש לי משהו שלא ידעתי עליהם. ידעתי שאשמע את ה"סלפים" האלמותיים של פלי על הבס, הכישרון הנדיר (והמעט לא מוערך) של צ'אד סמית' על התופים והטקסטים האישיים של קידיס. סימן השאלה הגדול ביותר עבורי היה מחליפו של אלוהים (פרושיאנטה), ג'וש קלינגהופר. כאשר הצ'יליז חיפשו גיטריסט שייכנס לנעליו הענקיות של פרושיאנטה, הבחירה בקלינגהופר מבחינתי הייתה מתבקשת. הרי הוא כבר ניגן עם פרושיאנטה באלבומיו העצמאיים, הקים יחד איתו ועם ג'ו ללי את "Atexia" והצטרף לצ'יליז בהקלטות של "סטאדיום ארקדיום" (2006) ולמסע ההופעות שלהם ברחבי העולם. באלבום הקודם "I'm with you", הייתה לי תחושה כי קלינגהופר עדיין לא מרגיש בנוח לצד שלושת פצצות האנרגיה שאיתו על הבמה, והתוצאה הייתה אלבום שלא עמד באותה רמה שהתרגלתי אליה, אף על פי שהיה יחסית סביר בקנה מידה עולמי. ב "The Getaway" נראה שג'וש הפנים כי הוא לעולם לא יהיה ג'ון פרושיאנטה וגם שאין צורך בכך, והביא סופסוף ערך מוסף חדש ללהקה. האלבום החדש מאופיין בסאונד הרבה יותר מנלכולי, שקט ובוגר ממה שהתרגלתי מהצ'יליז ויש לי תחושה שקלינגהופר הוא סיבה מרכזית בכך. זו אינה יצירת אומנות כמו "BSSM" או מכונת להיטים כמו "Californication", אבל האמת, אני לא ציפיתי שהוא יהיה כזה. כבר אמרתי שהצ'יליז הם האהבה הגדולה והאמיתית שלי, וכמו אהבה, היא שובה את ליבך תחילה עם הייחודיות שלה כפי שעשתה באלבומים הקודמים, ועם השנים מעניקה לך את הדברים שאתה כל כך אוהב בה כל רגע שאתה מרגיש חלש ומרגשת אותך כל פעם מחדש כאשר היא מנסה לשמח אותך, ככה קידיס וחבריו עבורי.
הסינגל החדש ששוחרר היה "Dark necessities" (יחד עם הקליפ בבימויה של אוליביה ווילד ששוחרר בשישי) וכבר בו אפשר לראות את תמצית כל מה שאמרתי קודם לכן. הבס החודר של פלי נכנס מהדקה הראשונה יחד עם הגוון החדש שקלינגהופר אימץ לעצמו וגרם לי לזמזם לעצמי את השיר בעודי הולך ברחוב. הרד הוט מציגים ב-"The Getaway" שילוב מיוחד של הסאונד המוכר שלהם עם כניסתם של מאפיינים מוזיקליים חדשים, כמו הפסנתר שמפציע יחד עם אלטון ג'ון בשיר "Sick love" ושימוש בסינתיסייזר ב- "Go Robot" שמעניק סאונד שונה מהפ'אנק שהתרגלנו אליו. יחד עם זאת, כאשר הקשבתי לשיר הנושא את שם האלבום "The Getaway" ו- "Detroit" יכולתי להיזכר בסאונד הישן שלהם מתחילת ה-90. כמו באלבומים הקודמים, האמון על הליריקה היה קידיס, המאפשר לנו באופן תדיר כניסה לשדים הכי נסתרים ואל חוויות העבר שלו דרך שירים אוטוביוגרפיים מפורטים למדי. קידיס משתף אותנו כאן בתחושותיו לאחר פרידה מקשר ארוך, הדחפים האפלים שלו ללכת על הקצה וחיבתו לקשרים עם נשים צעירות. וכן, הוא מזכיר את קליפורניה, לא פעם. לגבי צ'אד סמית' ופלי, אין מה לומר וזה טוב. אתה יודע מה תקבל עוד לפני שאתה שומע אותם. אתה תקבל את נגן הבס הטוב בעולם ואת המתופף הוורסטילי והמסור (שנמצא עם צמד המשוגעים, קידיס את פלי, כבר 27 שנים) כמו שלמדת לאהוב.
אני לא חושב שמ-"The Getaway" יצאו להיטים כמו שהיו לצ'יליז בעבר, אבל זה לא באמת משנה. כיף לראות להקה שרצה כל כך הרבה שנים, עם בסיס מעריצים אדוק ומסור אשר גומע כל אקורד וצליל שהלהקה מוציאה. הם התבגרו, וכך גם השירים והקומפוזיציה שלהם השתנו, וזה מה שיפה. לפחות ההופעות שלהם עדיין משוגעות. מעריצי הלהקה, אשר מכירים אותה היטב, יאהבו ויעריכו את האלבום, כי אי אפשר באמת לא לאהוב את הרד הוט צ'ילי פפרז. אלה שציפו ללהיט גלגל"צי בסגנון "Otherside", סביר שיתאכזבו. לא נורא, תהנו מקולדפליי.
