כשעופר הלוי עלה לראשונה על במה מול קהל חרדי לפני כשלושה עשורים, אנשים פחדו לצחוק בקול, רבנים ראו בזה נטע זר, ושוטרים הוזעקו לשמור על הסדר. השבוע, כשהתיאטרון הרפרטוארי החרדי הראשון משיק בהיכל התרבות את "חזון עובדיה" במעמד שר התרבות והספורט, מתברר שהמהפכה השקטה של עולם התרבות המגזרי כבר הפכה לנחלת הכלל
איתן אלחדז ברק
מתותחן קרבי ו"בית צבי" – לחלוץ הבמה החרדית
הסיפור של עופר הלוי (58) נקרא כמו תסריט קולנועי ישראלי קלאסי, מלא ניגודים ומהפכים. הוא נולד בשכונת התקווה למשפחה ממוצא פרסי, נדד בגיל הנעורים לקיבוץ עין חרוד איחוד, ושירת כלוחם ותותחן מג"ד בחטיבה 7 של השריון. בתחילת שנות ה-90 סיים בהצלחה את בית הספר למשחק "בית צבי", עלה על מסלול התיאטרון הממוסד – שיחק בהצגות, כיכב בפסטיבל תיאטרונטו והופיע על מסכי הטלוויזיה.
אלא שאז, בעיצומו של תהליך חזרה בתשובה ומעבר ללימודים בישיבת "נתיבות עולם", התרחשה נקודת המפנה. בעולם התיאטרון הכללי של אז, שמירת שבת פירושה היה כמעט ודאי אחד: סגירת דלתות מוחלטת. "כששמרתי שבת, לא הייתה לי עבודה ב'הבימה' או ב'קאמרי'", שחזר הלוי מאחורי הקלעים השבוע, בחיוך שמהול בזיכרון של קושי אמיתי, "והיינו צריכים להמציא משהו מחדש".
התוצאה הייתה שלישיית "הופל'ה", ובהמשך הקמת עמותת ותיאטרון "משמחי לב". בימים שבהם המילה "תיאטרון" נחשבה במגזר החרדי לכמעט מוקצה, הניסיון לעלות על במה היה הימור מסוכן. בהופעות הראשונות בבני ברק נרשמו מהומות, צעקות וחשדנות עמוקה. הקהל לא ידע כיצד לעכל את המדיום, אך עם הזמן התחלף החשד בהיסטריה: אולמות מפוצצים, כרטיסים שאזלו תוך דקות, ומשטרה שהוזעקה כדי לווסת את ההמונים. הקרח הפשיר – אפילו בקרב הרבנים, שהבינו את מה שהלוי ידע מיומו הראשון בבית צבי: הציבור כבר לא חי בעידן של הטפות, אלא בעידן של סיפורים.
כשהשוק הירושלמי מתעורר לחיים: מתוך אולם ההצגה
על בימת התיאטרון עולה ההפקה החדשה, "חזון עובדיה" – מחזה מוזיקלי מקורי שכתבו הלוי יחד עם איזו לבוביץ ובבימויו של רזי אמיתי.
העין נתפסת מיד בתפאורה המרשימה: קשתות אבן ירושלמיות תלת-ממדיות וגשרים מוגבהים, המשולבים בטכנולוגיית הקרנה חיה של סמטאות העיר ושווקיה הססגוניים. על גבי המרפסת הגבוהה ניצבים פייטן ונגן עוד חי (כפיר פרטוש), שממלאים את חלל האולם בצלילי מקאם ופיוטים עתיקים – מקצב שמכניס את הקהל למנהרת זמן היסטורית.
באחת הסצנות המרכזיות, המתרחשת בדוכן פירות וירקות בשוק, מומחש הפער בין העולם הישן לשאיפותיו של הנער הצעיר עובדיה. בין ארגזי התפוחים, העגבניות והמשקל הישן, עומד הנער – חובש קסקט, עוטה אפודת צמר ואוחז בספר לימוד עב-כרס, מתפלפל בהלכות סבוכות של שו"ת ופסיקה מול המבוגרים המשתאים.
"חלילה כבוד, אבא!" זועק הנער מעומק הלב ברגע דרמטי שקט, כשהוא מוחה על הטענה שהוא מחפש יוקרה, "כוח לשנות! מי שלא שואף להיות כמו הראשון לציון – אפילו אברך טוב לא יהיה!"
הדיאלוגים קצביים, שזורים בהומור עממי משובח ("מה, אתה מדבר כמו ראש ממשלה?!"), אך טומנים בחובם את המתח האמיתי שליווה את הרב עובדיה יוסף בילדותו ובנעוריו: העוני הכבד, חוסר ההבנה של הסביבה, תחושת האפליה וההתעקשות להחזיר את הפסיקה הספרדית למרכז הבמה.
"זה לא תיאטרון חרדי למגזר – זו אמנות לכל אדם"
במסדרונות האולם שלפני פתיחת המסך, האווירה מחשמלת. השחקן דני שטג, שמכיר היטב את התפר שבין המסך החילוני לעולם האמוני ושיחק בעצמו בתיאטרון של הלוי, יושב בקהל ומדגיש נקודה מהותית על תפיסת המוסד:
"זה תיאטרון שפועל כבר עשרות שנים. החידוש איננו בעצם קיומו, אלא בהכרה הרחבה. החומרים שעופר מעלה אינם סקטוריאליים. הם דרמטיים, אמיצים, נוגעים בדבר והיפוכו, ונוגעים בנפש של האדם באשר הוא אדם – חילוני או דתי."
את הדברים האלה מחדד הלוי עצמו, המגלם בהצגה את דמותו הבוגרת של הרב עובדיה. בעיניו, התיאטרון מעולם לא נועד להסתגר:
"אנחנו תיאטרון רפרטוארי מקצועי במדינת ישראל. המילים 'חרדי' או 'חילוני' לא עובדות אצלנו – כולנו אחים, וכולנו באהבה גדולה. בתקופה שבה יש כל כך הרבה פילוג ומחלוקות בחוץ, מה שהפוליטיקאים לא הצליחו לעשות – התיאטרון יודע לעשות. הבמה היא המקום הכי מאחד שיכול להיות."
הלוי מסביר שהבחירה בדמותו של מרן הרב עובדיה זצ"ל איננה מקרית, ובוודאי שאינה מיועדת לחזרה בתשובה: "הרב עובדיה לא היה סיפור של שלמות חיצונית – הוא היה סיפור של מאבק. הוא צמח מתוך עוני, מתוך אפליה וקשיים עצומים, והאמין בעצמו גם כשאחרים פקפקו בו. המסר שלנו ברור: אל תרים ידיים. תהיה מי שאתה במקסימום של עצמך. ההצגה הזו נכתבה עבור כל מי שאי פעם הרגיש שהוא 'לא מספיק'."
הגשר שהונח על הקרשים
מה שהחל לפני למעלה מ-25 שנה ביוזמות מאולתרות, תחת לחצים חברתיים וללא גב תקציבי, השלים השבוע מהלך היסטורי. העובדה שהתיאטרון זוכה כיום לתמיכת משרד התרבות ומארח בערב הפתיחה אנשי ציבור לצד קהל מגוון מכל קצוות הקשת הישראלית, מוכיחה שהתרבות החרדית לא רק התבגרה – היא פיתחה שפה אמנותית ייחודית משלה.
בסופו של דבר, "חזון עובדיה" של תיאטרון "משמחי לב" איננה רק יצירה ביוגרפית על מנהיג רוחני שנאבק על מעמדו, אלא מראה למסעו האישי של עופר הלוי עצמו: אמן שלא הסכים לוותר על המקצוע ועל הבמה, בחר לבנות עולם חדש יש מאין, והוכיח שכשמדברים מהלב – המחיצות שבין המגזרים פשוט נשארות מחוץ לאולם.
