אשכול נבו התייצב במתנ"ס יהוד-מונוסון למפגש ספרותי אינטימי אך טעון: מול מילואימניקים תחת אש בצפון, במחלקות שיקום ובמלונות מפונים — הסופר האהוב בישראל הפסיק לבדות עלילות ויצא להקשיב. שיחה פתוחה וחשופה על השבר שלאחר המלחמה, על החסד ככלי הישרדותי, ועל הסיבה לכך שהכתיבה שייכת היום לכולם ולא רק למקצוענים
איתן אלחדז ברק
באולם המלא במתנ"ס העירוני ברחוב רם כהן ביהוד, לא שררה תחושה של הרצאה אקדמית מעונבת. תחת הכותרת "נפגשים על הבר – סודות מחדר הכתיבה", אשכול נבו עלה לבמה כפי שהוא תמיד נוכח בטקסטים שלו: בגובה העיניים, פגיע, חף ממניירות, ומעל לכל — קשוב לחלוטין לדופק המשותף.
העיתוי לא יכול היה להיות סמלי ומדויק יותר. ספרו החדש, "הלילה הארוך ביותר" (הוצאת זמורה), מציב מראה חשופה אל מול פניה של החברה הישראלית החבולה שלאחר שבעה באוקטובר. במשך שעה ארוכה נע המפגש בין צחוק משחרר של הקהל לבין שתיקות כבדות ורוטטות, כשהסופר שפרט על מיתרי הרגש הקולקטיבי שליווה אותנו בעשרים השנים האחרונות, מנסה לנסח מחדש: מה נשאר מאיתנו כשהקרקע נשמטת?
חמש מילים ששינו חיים: הרגע שבו נולד הסופר
לפני שנכנסים אל סמטאות הלילה הנוכחי, נבו החזיר את הקהל אחורה בזמן, אל הרגע המדויק שבו גילה לראשונה שיש לו קול בעולם. זה לא היה מסלול מובן מאליו. "הציון שלי בבגרות בחיבור," הוא מודה בחיוך אירוני, "היה בסך הכול 72".
אבל נקודת המפנה האמיתית התרחשה בתיכון בחיפה, בכיתה י"א. המשימה הייתה לכתוב חיבור הכנה לקראת הגיוס לצה"ל. בשנות ה-80, באווירה המיליטריסטית והקשוחה של אותם ימים, ציפו מהתלמידים לטקסטים תקניים, חדורי מוטיבציה ונטולי סדקים. נבו עשה בדיוק את ההפך: הוא כתב חיבור חשוף וכואב, שבו הודה ממעמקי לבו בפחד המשתק מפני הצבא. הוא לא חשש מהקושי הפיזי, אלא מהמסגרת הנוקשה והדורסנית שתמחק את אישיותו.
כעבור שבועיים החזירה המורה לספרות, נעמי אנקיס, את החיבורים לכל ילדי הכיתה — חוץ מנבו. בראשו של הנער הצעיר כבר רצו סרטי אימה על השעיה, שימוע ונזיפה חמורה. ימים ספורים לאחר מכן נקרא לשיחה אישית בחדר המורים הקטן.
הוא נכנס לשם מבועת, זוכר עד היום את ריח הפורמייקה ואת השקט המתוח. אלא שבמקום נזיפה, התפתחה ביניהם שיחה אנושית עמוקה על החיים ועל פחדיו. ובסוף השיחה, רגע לפני שיצא מהחדר, הביטה בו המורה נעמי ואמרה לו חמש מילים ששינו את מסלול חייו לעד: "וחוץ מזה, אתה צריך לכתוב".
"שם זה התחיל," שיתף נבו בהתרגשות. "ברגע הזה פתאום מישהו מהעולם החיצוני אמר לי שיש טעם במה שאני מוציא על הדף. שיש מישהו שמקשיב".
"המציאות ירדה מהפסים": להקשיב בתוך התופת
אותו כוח להקשיב הוא שהוביל את נבו היישר אל תוך הכאוס של מלחמת שבעה באוקטובר. מאז אותה שבת שחורה, שבה "המציאות ירדה מהפסים", וכל ניסיון לכתוב בדיון הרגיש לו משותק ומיותר. "כי איך אפשר לבדות עלילות כשהמציאות עולה על כל דמיון?"
במקום להסתגר במגדל השן הספרותי, מצא את עצמו נבו אומר "כן" לכל קריאה שעלתה מן השטח, נע ברחבי הארץ החבולה:
בצפון: אוספים אותו מתחנת הרכבת בנהריה אל עבר קו העימות, שם ישב מול חבורת מילואימניקים מותשים והקריא להם סיפור מתוך "לב רעב", כשמעל ראשיהם טילים חורצים את השמיים מצד לצד.
במחלקות השיקום: ביקור במחלקה האורתופדית בבית לוינשטיין, בתוך מראות של פציעות גוף ונפש המרסקים את הלב.
בלב האובדן: סדנאות כתיבה אינטימיות למפונות מכפר עזה שאיבדו את יקיריהן בשבת הארורה, ומפגשים עם משפחות חטופים שנאבקות לחלץ מילים מן הגרון כדי לזעוק את סיפורן.
ברמה האישית, אלו היו חוויות מטלטלות ומערערות. הגבול שבין הסופר למאזין נמחק לחלוטין: המטרה כבר לא הייתה לכתוב סיפור משלו, אלא להעניק לאחרים כלי ומקלט שבעזרתם יוכלו לחלץ את סיפורם האישי.
ההבנה הזו החלה להתגבש אצלו עוד בימיה הראשונים של הלחימה, במפגש זום שיזמה הספרייה הלאומית עם ילדים מכל רחבי הארץ. באמצע השידור שאלה אותו המנחה במפתיע: "יש לך עצה לילדים איך להתמודד עם המצב?".
נבו — שאינו מתיימר להיות פסיכולוג — נאלץ לשלוף תשובה נטולת פילטרים: "יצאה לי תשובה ישר מהבטן," שחזר. "אמרתי להם: 'אני חושב שהדבר הכי טוב שאתם יכולים לעשות זה לעזור למישהו אחר. אם יש לכם אח קטן או חבר שמפחד יותר מכם — תעזרו לו'. בדיעבד, הבנתי שזה בדיוק מה שהחזיק אותי בחודשים האלה: ההכרה בכך שכשאתה עוזר לאחרים לעבור את התופת, אתה למעשה עוזר גם לעצמך לשרוד אותה".
המפתח שנתקע והאודיסיאה של כולנו
דווקא מתוך תנועת הנתינה הזו, הגיעה התקרית הבנאלית שהציתה את הניצוץ לספרו החדש, "הלילה הארוך ביותר".
נבו סיפר כיצד חזר באישון לילה לביתו, עייף ומרוקן, וגילה שהדלת נעולה במנעול עליון מבפנים — בתו החיילת, שחזרה הביתה מותשת, נעלה את הבית בחרדה ונרדמה שנת ישרים. הטלפונים וההודעות לחברים סביב עלו בתוהו, ונבו מצא את עצמו נפלט אל הרחוב. במשך שעות ארוכות הסתובב חסר בית בעל כורחו, מעביר "לילה לבן" ומאובק בתחנות דלק ובבתי קפה שפתוחים 24/7.
"באותו לילה ברחוב, כשאני מביט באנשים שמסתובבים סביבי באישון לילה, הבנתי פתאום את מה שקורה לכולנו מאז שבעה באוקטובר," הסביר לקהל המרותק. "כולנו ננעלנו מחוץ לבית. מי שפונה מביתו בצפון או בדרום איבד את הקירות הפיזיים; אבל גם מי שנשאר בדירתו איבד את תחושת המוגנות, את האמון, את הביטחון של ה'בית'. כולנו יצאנו למסע חיפוש לילי".
מתוך החוויה המטלטלת הזו צמחו חמש "אודיסאות" ישראליות שמרכיבות את הקובץ. ביניהן סיפורו של עורך הדין האלמן תומר, שננעל מחוץ לביתו ומגיע לבית קפה בתחנת דלק, שם מונח לצדו ארגז פלסטיק כחול ומסתורי; וסיפורה הבלתי נשכח של מפונה מקיבוץ מלכיה, שאותה פגש נבו במלון בטבריה, אשר סיכנה את חייה ושבה תחת ירי ומחסומים צבאיים אל הקיבוץ הנטוש — רק כדי לבשל במטבחה הפרטי אוכל ביתי חם לילדיה. בביתה הריק היא פוגשת מילואימניק שהתגנב להתקלח, ומבקשת ממנו שיתלבש ויספר לה סיפורים בזמן שהסירים מבעבעים.
"האם המלחמה שינתה את תפיסותיך?"
בשלב השאלות הפתוחות מהקהל, הרמתי את ידי והפניתי אל נבו את השאלה המהדהדת ביותר: האם המלחמה שינתה את תפיסותיך, את אמונותיך, את האופן שבו אתה רואה את העולם ואת היצירה?
נבו עצר. הוא לקח שאיפה עמוקה, הודה בכנות נדירה כי הוא "עדיין בתוך התהליך ולא יכול להרגיש פה איזה משהו מוגמר", אך בחר לחלוק שתי תובנות יסוד שטלטלו את תודעתו.
הראשונה נשענה על משפט מכונן של לאה גולדברג מתקופת מלחמת העולם השנייה, שהפך עבורו למצפן ולמעין ריטואל מחשבתי מרגיע לפני כל מפגש עם קהל: תפקידו של האומן בעת מלחמה הוא "להזכיר לאדם כי בכל עת ובכל שעה עוד לא הוחמץ המועד לשוב ולהיות אדם". נבו הסביר כי בתוך מציאות שבה הלחימה הפכה לשגרה שוחקת וסכנת ההתבהמות והציניות אורבת בכל פינה, שליחותו איננה לספק תיעוד יבש של הזוועות, אלא להאיר את נקודות האחיזה:
"מה יכול אדם לעשות, מלבד להזכיר את המקומות הרכים יותר של החיים? את החסד שאנשים יכולים להרעיף אחד על השני, את התקווה שלפעמים יכולה לרפא… ואת האפשרות לדמיין".
התובנה השנייה שפירקה את תפיסותיו המוקדמות נגעה למהות המעשה הספרותי עצמו: אם בעבר החזיק בהנחה שסדנאות כתיבה הן נחלתם הבלעדית של אנשי מקצוע ושל אלו השואפים להיות סופרים, המפגש הישיר עם לוחמים ששבו מפעילות מבצעית ממושכת בים על גבי ספינות "דבורה" הפך את עולמו. כשראה כיצד לוחמים צעירים ומותשים נתלים בעט כדי לחלץ את הטראומה שחוו ולהעניק לה מילים, הבין שהכתיבה היא בראש ובראשונה חבל הצלה תרפויטי, כלי עזרה ראשונה שנועד לסייע לכל אדם לעבד את פצעיו ולהחזיק מעמד בתוך הכאב.
סודות מחדר הכתיבה: פנסי מכונית ורומן במגרש הטניס
הערב נחתם בשורה של הצצות מרתקות לאופן שבו נוצרים הסיפורים:
עקרון "פנסי המכונית" (אליס מונרו): נבו הסביר שאינו כותב עם "ווייז" עלילתי סגור. בהשראת כלת פרס נובל אליס מונרו, הוא רואה קדימה רק את חמישים המטרים הקרובים — כלומר, את הפסקה הבאה בלבד. הגילוי נחשף בפניו בדיוק כפי שהוא נחשף בפני הקורא.
הזדמנויות באות בזוגות: בהתייחסו לספרו "לב רעב" (שעובד לסרט איטלקי על ידי הבמאי נני מורטי והוקרן בפסטיבל ונציה), תיאר נבו כיצד משחק טניס מקרי בהדר יוסף, שבו כדור עף מעבר לגדר וחדר לחופה סמוכה, הוליד את הסיפור "פורטי לאב" על כלה שחולצת נעליים וחובטת במגרש.
מחלוקת ההורים כבית גידול ספרותי: כשנשאל מדוע ספריו מסופרים מריבוי נקודות מבט, החזיר זאת לבית שבו גדל. מצד אחד אביו, איש הפסיכומטרי, הקפדן והאנליטי, שמחזיר טיוטות עמוסות הערות לוגיות; ומולו אמו, חוקרת הומור רגשית, שמגיבה בצחוק ובדמעות. הפער הזה לימד אותו שאין אמת יחידה או דיקטטורית, ושני צדדים של אותו סיפור מחזיקים באותו משקל אנושי.
פסקול של עם שמחפש נחמה
כשנבו הקריא בקולו השקט מתוך "הלילה הארוך ביותר", השתררה באולם דממה מהפנטת. "הישראלי הטוב" שנבו מגלם בספריו איננו דמות תמימה או מנותקת; זהו ישראלי שיודע בדיוק לאיזה עומק מגיעה התהום, אך מסרב להרפות מן היד המושטת.
הספר אינו מציע פתרונות קסם ואינו מחלק מרשמים להבראה לאומית. אך בעצם הכינוס במתנ"ס יהוד, סביב מילים ומחשבות, נרמז המסר המרכזי: הלילה הישראלי אכן עודנו ארוך, אולי הארוך ביותר שידענו; אך כל עוד יש מי שמתעקש להדליק בו פנס קטן של חסד, להקשיב למי שננעל בחוץ ולהחזיק לו את הדלת — עוד לא הוחמץ המועד לשוב ולהיות אדם.
