סוף סוף בבית: 11 שנים וארבעה ימים – הדר גולדין ז"ל מובא לקבר ישראל

לאחר 4,118 ימים, הובא סגן הדר גולדין למנוחות.  ליוותי את המשפחה מהבשורה המרה-מתוקה ועד סגירת המעגל בבית העלמין בכפר סבא, דרך עיני המשפחה, הארוסה והתומכים שליוו אותם במסע הבלתי נתפס שנגע ללבבות רבים

איתן אלחדז ברק

"הדר שלי הגיבור, אתה בבית, סוף סוף".

במילים אלו, שנאמרו בקול שבור אך יציב, פתחה עדנה סרוסי את ההספד לארוסהּ, סגן הדר גולדין ז"ל. אלפי ישראלים גדשו את בית העלמין הצבאי בכפר סבא, מלווים למנוחות חייל שאת סיפורו הכירו במשך 11 שנים, אך את פניו מעולם לא ראו שבים. אלו היו ארבעת הימים שסגרו מעגל של אומה שלמה, מעגל שנדמה היה כי לעולם לא ייסגר.

"מבצע צוק איתן הסתיים היום", הכריז הרמטכ"ל, רא"ל אייל זמיר, מעל הקבר הטרי. ואכן, עבור משפחת גולדין ועבור מדינה שלמה, זו הייתה סיומה של מלחמה פרטית וציבורית ארוכה, מתישה ומלאת אכזבות.

"מר מתוק": הבשורה וההתכנסות האצילית

הכל התחיל ארבעה ימים קודם לכן, עם ההודעה הדרמטית. השמועות הפכו לעובדה: גופתו של הדר הושבה במבצע צבאי. בחוץ, סביב בית המשפחה בכפר סבא, החלה התכונה. "מר מתוק", הגדירה זאת אחת השכנות, שרון, בניסיון לזקק את התחושה הבלתי אפשרית. "אנחנו מאושרים שהוא בארץ. אנחנו [כואבים] שלקח כל כך הרבה זמן".

בתוך הבית, התמונה הייתה מורכבת. לשכת ראש הממשלה גיששה אפשרות לביקור תנחומים, אך המשפחה ביקשה להישאר בחיק המשפחה הגרעינית בלבד. את האווירה תיאר היטב עוזי מרילוס, שכן וחבר קרוב, חבר ב"מסדר הדר" שליווה את המשפחה לאורך השנים. "כרגע הבית מאופק בדרכיו האציליות ביותר", סיפר. "אתם כבר מכירים את זה. אין משפחה אצילה [כמוהם]. [הם] בשקט, בשלווה, אך בסערת רגשות פנימית לא פשוטה".

מרילוס, כמו רבים אחרים, הרגיש שהבשורה היא אישור כואב למה שהמשפחה טענה לאורך כל הדרך. "בדיעבד הסתבר שכל מה שהם אמרו, לדאבון כולנו, הסתבר כנכון. אז אני, מתוך זה שאני קרוב, אומר לכם: גם כל מה שהם יאמרו – יתברר כנכון".

"צה"ל הביא את הדר. לא אף אחד אחר"

כשההלם הראשוני פינה את מקומו, יצאו בני המשפחה אל התקשורת, לא כדי לקבל תנחומים, אלא כדי להעביר מסר. המסר היה חד, צלול ונוקב.

"הבאנו את סגן הדר גולדין הבן שלנו, לוחם, לקבר ישראל", אמר האב, שמחה גולדין, בקול נחוש. "הבאנו את זה משום שהלוחמים לחמו להביא לוחמים משדה הקרב. צה״ל הביא את הדר חזרה לארצו – לא אף אחד אחר".

שמחה הדגיש את הפער בין הערכים שעליהם נלחמו, לבין האינטרסים שעיכבו את שובו של בנו. "אנחנו לוקחים את הערכים האלה, שלא מפקירים חיילים בשדה הקרב, כי זה ערך. ולא מתפשרים על ערכים. ומה שהמלחמה הזאת הוכיחה זה שאם נלחמים על לוחמים, מצליחים. הניצחון הוא השבת החטופים".

לצדו עמדה לאה, אם שלחמה כארי על בנה, וכעת, כששב, קולה נשאר צלול. "לקח לנו 11 שנים", אמרה, והדהדה את הכאב על הזמן האבוד. "היה לנו מובן מאליו שמדינת ישראל לא תשאיר חיילים מאחור". היא הזכירה את האכזבות, ובראשן ההחמצה הגדולה מכולן: "האכזבה הכי גדולה הייתה בקורונה, כשבעצם אפשר היה להחזיר את הדר ואת אורון שאול, ואת אברה מנגיסטו והישאם א-סייד, תמורת חיסונים… ומי שלא עשה את זה – זה מקבלי ההחלטות בישראל".

אך עבור לאה, סגירת המעגל הפרטי היא זעקה למעגל הלאומי. "אני לא נלחמת רק על הדר, אני נלחמת על החטוף הבא. חשבתי על חיילים. מי חשב על אזרחים? ואם השביעי באוקטובר לא הפך להיות הזעקה והשעון המעורר לכל אחד ואחת במדינת ישראל, אז הגיע הזמן שתסתכלו עלינו… ונסביר לכם שזה חשוב וחובה להילחם על הילדים שלנו".

"מסדר הדר": הקתרזיס של העוטף

המאבק של לאה ושמחה לא היה רק שלהם. הוא הפך, כפי שהגדיר הרמטכ"ל, ל"מצפן ומצפון של אומה שלמה". את הוואקום שהותירה המדינה מילא העם, ובראשם "מסדר הדר" – קבוצה שהגו לאה ושמחה, והתבססה על תושבי עוטף עזה.

"הם הבינו: למה בעצם משפחת גולדין לבד?", הסביר עוזי מרילוס. "כי למעשה, הדר יצא להגן עליהם, ועכשיו אין להם זכות להשאיר אותו. הם אמרו, 'אנחנו צריכים להיות עם משפחת גולדין'".

מדי יום שישי הם היו מתכנסים באתר "חץ השחור", סמוך לגדר. "מדברים על המצב במדינה, על איך להחזיר את הדר… ומשחררים תחושות", תיאר מרילוס. "אחרי השביעי באוקטובר, זה גם היה הקתרזיס של הרבה מאוד מאנשי הדרום, מאנשי היישובים, שבאו לשם ושחררו את הנפש".

המאבק הזה הוליד גם מורשת של עשייה. בסניף בני עקיבא בכפר סבא, שבו התחנך הדר, מפעילים הרכזים והמדריכים את "מחנה הדר" – קייטנה לילדים עם צרכים מיוחדים מכל הארץ. "הערב באנו בשביל לחזק את המשפחה", סיפר ליאל מורג, רכז בסניף. השירה שלהם מחוץ לבית הייתה תזכורת חיה לדבריה של לאה על בנה: "הדר ימשיך להיות סמל. כמו שהוא אמר: 'יש לך בחיים שתי אפשרויות: להתעסק עם עצמך או לעשות דברים גדולים'".

"אתה אינסופי": הפרידה של עדנה

את המעגל האישי והכואב מכולם סגרה ארוסתו, עדנה סרוסי. במשך 11 שנים היא נשאה את זכרו, וכעת, כשעמדה מול אלפים ומול ארונו, המילים נאבקו לצאת. "כאילו המטען הרגשי של כל השנים האחרונות כבר כל כך כבד," אמרה בהספדה המטלטל, "ההבנה של מה זה אומר לאבד אותך… זה פשוט גדול מלהכניס למילים".

היא לא דיברה על המוות, אלא על החיים שנגדעו. "מגיע לך הדר שנדבר עליך, שניתן מקום לאישיות הכל כך מיוחדת שלך… אתה אינסופי. אתה עוצמתם של החיים. אתה כוח ואור, יצירה והומור, מחשבה ועומק… היית כל כולך חי".

עדנה סיפרה על הרגע שבו ראתה אותו, לאחר שובו. "אתמול שראינו אותך בשורה, הרגשתי איך הנוכחות שלך גם כשאין בה חיים – היא מלאה בחיות. זה היה רגע של טוהר וזוך… פתאום, כשאתה פה, אני מבינה עד כמה דבר קדוש וגדול זה להביא אותך הביתה, כי לכאן אתה שייך וכאן אתה צריך להיות".

היא הודתה למשפחה שלתוכה זכתה להיכנס, גם אם לא זכתה להתחתן. "זכיתי לעבור איתם מסע מטורף ששם לי ספוט חזק על מה הם ערכים, ואיך נלחמים על דברים שחשובים לנו… אני מעריצה אותם על הדרך הזאת".

מעגל נסגר, מאבק נמשך

ביום שלמחרת ההלוויה, כשאלפי המנחמים התפזרו, עמדו אחיו של הדר, איילת, צור וחמי, מחוץ לבית. "אנחנו רוצים לעצור ולהגיד תודה", אמרה איילת. "בלי עם ישראל הדר לא היה בבית".

אך כמו אמה, גם היא סירבה לתת לכאב הפרטי להשכיח את המחויבות הלאומית. "העובדה שהחזרנו את הדר אחרי 11 שנים היא ההוכחה שאפשר להחזיר את כל החטופים. אנחנו נשיב את כולם, אין לנו ברירה אחרת".

4,118 ימים הסתיים המסע של הדר גולדין. הוא שב הביתה, לאדמה שעליה הגן. "נוח בשלום הדר שלי," נפרדה ממנו ארוסתו, "כל כך מגיע לך לנוח בכבוד". אך מחוץ לשערי בית העלמין, מטה המשפחות הזכיר כי המשימה טרם הושלמה: "מלחמת 'חרבות ברזל' לא תסתיים כל עוד 4 חטופים עדיין מוחזקים בידי החמאס". המעגל של הדר נסגר, אך המאבק על ערכיה של ישראל, זה שהדר הפך לסמלו הבלתי מעורער, נמשך.