תערוכה חדשה ומרתקת של האמנית רייצ'ל ויצמן מנציחה בצבעים קודרים ועם מעט תקווה את עולמם של הפליטים שהגיעו לאי קוס שביוון

בטלפון של רייצ'ל ויצמן מתנגן השיר תעשי מה שרק את אוהבת שירה של גלי עטרי, וכידוע בחיים אין מקריות ורייצ'ל ויצמן עושה באמת רק את מה שהיא אוהבת. הציירת שהפכה לצלמת מוערכת פתחה השבוע תערוכת צילומים מיוחדת של פליטים שברחו בעיקר מסוריה והגיעו לאי קוס ביוון. ויצמן אשר הגיעה לקוס לפני שלושה שבועות מנסה להסביר מאיפה הרעיון לתערוכה:

"אני קצת קריזיונרית, אני באמת אוהבת לנסוע למקומות כאלו. בדרך כלל אני מתעדת נשים בכל רחבי העולם והגעתי להרבה מקומות שאנשים לא מגיעים וכששמעתי על הפליטים, אמרתי שזה מעניין לראות איך הנשים חיות ואיך הן מקבלות את זה שהן הפכו לפליטות, בכל זאת לעזוב בית ומגורים למשהו לא נודע, זה מיוחד".

עשית הכנה לנסיעה?

"שום הכנה, לקחתי איתי עוד בחור שעזר לי לצלם בשם שלומי בר, בכל זאת יש שם מוסלמים שונאי ישראל"

רייצ'ל כאמור שהתה בקוס שלושה ימים ובעיקר צילמה את הפליטים בתחנת המעבר שלהם.

c3443a29-23a6-4a24-b5ce-abcc9ee82d90

איך זה נראה שם באמת

"ממש כמו שמספרים, כל חוף הים מכוסה באוהלים  ויש אנשים שעוברים ומנקים את המקום מטעם העירייה ויש כמובן את הצלב האדום שפעיל שם".

היתה לכם אינטרקציה  עם הפליטים?

"בוודאי, הם כל הזמן אמרו לנו תבואו אלינו, צריך לומר שאמרנו להם שאנחנו מאוסטרליה – לא העזנו לומר להם שאנחנו מישראל. אפילו הזמנו זוג אחד כדי שיוכלו להתקלח בחדר שלנו, וכמובן שחילקנו להם כסף כדי לעזור להם".  

מה הכי זכור לך מהחוויה הזו

"הם אמרו לנו שאם אנחנו רוצים לצלם  כשהפליטים באים, כדאי שנגיע לחוף  ב- 11 בלילה כשהם יוצאים מהמים. באנו באמת בלילה אבל הייתה סופה אדירה וירד גשם, אז כדי לא להירטב נכנסתי לאוהל שלהם  ואז פתאום, אמרו לנו תעל תעל, ראינו לפתע שתי סירות גחות מהמים, אחת מהן שהגיעה מבודרום שבטורקיה הייתה ממש בלי אוויר, היו עליה 7 חברה  שממש נאחזו בשפיץ של הסירה וכמובן שצילמתי את זה".

התמונות המוצגות בתערוכה הם בשחור לבן עם מעט צבע, ויצמן מנסה להסביר את הבחירה המעניינת: "רציתי אוירה די קודרת, כדי שאנשים יחוו את החוויה כמה שיותר".

כשאני מנסה להבין את ההבדל בין צילום במצלמה דיגיטלית לבין מצלמת סטילס של פעם, מפתיעה רייצ'ל ואומרת: "הרבה תמונות צילמתי באייפון שלי ואם תראה אותן על הקיר, תגיד חבל על הזמן"

רייצ'ל ויצמן ילידת רחובות, דור חמישי בארץ, נמשכה לאמנות משחר ילדותה, דרך בדים ועיצוב תלבושות ודרך המכחול, איתו שרבטה על כל משטח פנוי. בשנת 1994 אביה האהוב של רייצ'ל , נפתלי סהר, נרצח בפרדס שבבעלותו על ידי מחבל פלשתינאי, אז החלה להתעמק בשורשי הסכסוך היהודי ערבי ובחרה לעשות זאת בדרך שהיא מכירה ומאמינה בה: האמנות.

איך הרצח השפיע על האמנות שלך?

"אי אפשר לנטור ולשנוא, זה לא עובד ככה. כן יש גם אנשים טובים בצד השני. הייתה לי תקופה שהגעתי לסכנין וגרתי אצל משפחה שלא הכירה אותי במשך חודשים, היום אני חושבת איך עשיתי את זה כאילו, באתי עם מזוודה ופשוט נשארתי איתם והם קיבלו אותי כל כך יפה, והכל בסדר, כשאתה עושה אתה לא חושב על סכנה או משהו, אתה פשוט עושה".

מה הפרויקט הבא שלך?

"צילמתי בחדרי חדרים כלות דתיות, עבדתי על זה שנתיים, יש לי תמונות עוצרות נשימה של הבחורות האלו, ואני מעלה תערוכה בוולדרוף אסטוריה בירושלים בעוד חודשיים קצת רגוע ואני מחפשת עוד נושאים כל הזמן".

התערוכה "פספורט לחופש" מוצגת בסוקה ארט – גלריה חדשה הממוקמת במתחם הגלריות שבקרית המלאכה (מוזיאון שפילמן לשעבר) בתל אביב מול שביל המרץ 6.
f94a6c23-c468-437f-8610-de2daf473430

תגובות

להשאיר תגובה