אנשים היום יותר ורסטיליים מבעבר. כך לפחות נדמה לי. הם אוכלים פיתה עם זנב כלשהו ב65 שקלים, עורכים ארוחות גורמה לקהל הרחב על גגות מקולפים בדרום העיר ומורחים חומוס ואנשובי על אותו הבריוש. מעט צורם, לא נורא. שילובים הם מגניבים בעיני, אין צורך לחשוש מהם. לכן בניגוד לכמה יודעי דבר, לא חשבתי שזה בעייתי ששף מפורסם בעל מוניטין בעולם המסעדנות, מרכיב תפריט חדש לפיקאפ בר תל אביבי. צריך לשחרר את הקפיצים ופשוט לבוא ליהנות. לעשן סיגריות מותר להתלפף סביב דג נא כשברקע מוזיקה מרימה בווליום גבוה. נשים יכולות להתחיל עם גברים בפה מלא ברבוניות מטוגנות, כשרוטב איולי מטפטף מעט על המחשוף שלהן, ועדיין לגמור איתם את הלילה.

התיישבנו אני וזוג הבנות האהוב עלי בחלק הפנימי והמעט אפלולי של ה – "זוביזו" השוקקת. סביבנו היו לא מעט סועדים שהרגישו שהם נכונים ויפים. אנחנו הרגשנו רעבים. המוזיקה התנגנה בקצב לילי, היא עלתה וירדה ואולי רמזה לנו על הבאות. "תקלטו את השולחן", אמרה אחת מעלמות החן שלי. קוביות עץ לא סימטריות בגדלים שונים, כאשר בחלק מהקוביות הונחו כל מיני אלמנטים. קופסת סיגריות, תמונת ילדה בשחור לבן ועוד. הם לא יכולים לעבור לקוביות שעל ידן. ממש כמו בסרט "The Cube", הם כנראה תקועים שם לנצח. קיוויתי שזה לא עוד רמז מקדים. אין ספק שהתפאורה מסביב מושקעת. הנברשות, מנורות השולחן, הכיתובים על הקירות, העיצוב הניו יורקי של הבר. המקום הזה הוא תל אביב של הצפון הישן, וגם אנחנו באנו להיראות.

טרטר בקר- זוביזו- צילום דיויד פרנקל

 

מלצרית ממליצה על הספישליים של היום. על כולם. בטוח יש אחד שאת פחות מתחברת אליו, חשבתי לעצמי. אני מהלקוחות שמעריכים כנות. כשהקוקטיילים הגיעו כבר נטיתי להאמין לה יותר. למה? כי אם במנות תהיה שמחת החיים שיש לקוקטיילים הללו, אז היא עשתה שלה. "Madison", התבסס על בקרדי עם נענע, קינמון ותפוח מקורמל בכוס בגובה נעלי עקב. בהמשך אם נשתה מספיק, אולי נמדוד אותה. "gini Hendricks" שלקחה הגברת הלא הריונית, הוא משחק מילים לא מצחיק, אבל קוקטייל מדויק עם ג'ין, מלפפון, ג'ינג'ר ועוד. כיף לנו.

הגיעה תורה של חוליית המזון הראשונה לנחות במנחת רעבוננו. פנצלה עגבניות עם בצל סגול,יוגורט ולחם אבוד. כמעט בכל מסעדה בעיר תמצאו סלט עגבניות. כל אחד יקרא לו בשם קצת שונה וינסה לייחד אותו מיתר סלטי העגבניות הנחתכים בקצב. לצערי, כאן לא ממש הצליחו. הסלט הרגיש חסר טעם ספציפי, הטעמים בו לא השתלבו לכדי יצירה. הוא נשאר פשוט עגבניות חתוכות עמומות, חבל. לעומתו – קולורבי צלוי עם גבינת המאירי, צ'ילי שאלוט ואורגנו היה בדיוק מה שהיה צריך כדי לפצות על שיממון העגבניות. אחת המנות הראשונות המעניינות והמפתיעות שהשתרבבו אל צלחתי לאחרונה. זה לא רק קסמה של גבינת המאירי ששבה אותי (כבדרך כלל). זה השילוב החכם בין ירק שסך הכול הוא חסר טעם בבסיסו, לעוקצנות של הצ'ילי ופראותו של האורגנו. מושלם. על תקן הפריכות באותה חולייה, נחתו להן גם ברבוניות מטוגנות עם רוטב איולי לימוני וסלסת עגבניות. פריכות הן היו, אבל שוב – אם אין מה לחדש בברבוניות מטוגנות אז לפחות שהרוטב יהיה מסעיר. איולי סתמי שיש בכל דוכן פירות ים מטוגנים בשווקים של חג המולד באירופה.

כנפי באפלו- זוביזו- צילום תמוז רחמן

עם רוטב כזה הן היו יכולות להמשיך לשחות בים, בדיוק כפי שהורה להן המלך טריטון. קרוקט תירס ופרמזן היו נימוחים מאוד והאמת, מפתיעים. ממש לא חשבתי שלנגיסי תירס יכול להיות טעם כזה. הם היו קטיפתיים כנראה בזכות זילופי שמנת מדויקים למופת שהיו בפנים. כדי לדייק ככה בתוך נגיסים כה פצפונים צריך הרבה כישרון. אי אפשר לסגור את המערכה הנוכחית בלי סשימי דג ים טרי שיתמקם בין קראנצ' הטיגון ובין אליטיסטיות הקולורבי. סשימי טונה אדומה על קרח, אצות מטוגנות ורוטב סויה – ג'ינג'ר ועוד דברים טובים. כנראה שהעליות והירידות של המוזיקה אכן רמזו לנו על עתיד הארוחה. הסשימי הרגיש כמו צימר רומנטי בלי ג'קוזי בחוץ שמשקיף על הנוף. נכון שיהיה לכם נחמד להשתכשך גם בפנים, אבל אתם לא נוסעים כל יום נכון? לא תעדיפו חוויה מדהימה ולא רק "נחמדה"? same same  עם סשימי. גם אותו לא אוכלים כל יום, אז רוצים שהוא יהיה מדהים. אבל הרוטב לא העיף, והטונה לבדה לא מחזיקה הרי. אכלנו אותה בהנאה, אבל היא לא דגה את זיכרוננו לעד כפי שדגו אותה.  

כדי שלא תגידו שאכלנו רק אוכל עדין של ברים, וכדי להרגיש באמת את הלב החדש של המקום, ביקשנו מהמלצרית שתעזור לנו להרכיב חולייה חדשה. אבל מספיקות הפעם רק שלוש מנות. היא עזרה לנו בחיוך והייתה אדיבה למדי, רק חבל שלבקבוק המים מהברז, חיכינו כ- 20 דקות אחר כך. מתוקה, הקוקטיילים כבר אינם. הבנות צמאות פה. לא נורא.

הראשונה הייתה מנת טי- בון טלה עם תפו"א, גרמולטה (תערובת תיבול איטלקית) תרד ושום. שתי העלמות חתכו את נתח הטלה בציפייה וגילו לתדהמתן רבע בקבוק שמן מתחת למנה! ברור לכם שאני מגזים כן? אבל היה שם המון המון ויותר מדי שמן. הנתח שומני גם בלי שימשחו אותו בכמות שמן בלתי נדלית. חבל כי הנתח עצמו היה להן דווקא מאוד טעים, אבל לא כיף לאכול כששומני לך מדי בידיים, חבל על עשרות המפיות. מתמודדת מספר 2 על טעמינו הייתה מנת מק& צ'יז. מנה אמריקאית ידועה שתוכלו למצוא כמעט בכל דיינר בארה"ב. לא תמיד היא תהיה טובה. המקרוני גבינה בזוביזו יכול היה להתחרות בכיף על מק& צ'יז השנה בניו יורק. כל ביס ממנו היה פשוט תענוג צרוף. את הסבב הזה סגרו שרימפס קריסטל חתוכים מעט (כן יש לי בעיה עם מחושים, תתמודדו) בתבשיל עגבניות ומנגולד. התבשיל היה כספינת הצלה שנזרקת אל המים כדי להציל את מי שככל הנראה כבר יטבע. הוא היה מעולה, מתובל במקומות הנכונים, חם מלטף. השרימפס לעומת זאת לא ספחו לעצמם את טעמו של התבשיל, לא נחרכו מספיק והיו לרכיכות תפלות למדי וחסרות משמעות.

סשימי טונה- זוביזו- צילום תמוז רחמן

 

בסוף הארוחה רציתי לחזור אל ההתחלה. ידעתי מה אני צריך. קוקטייל נוסף וקיצוני שיגרום לכל הup and down של הארוחה ל – UP אחד גדול. עכשיו תקשיבו טוב. "El Matador" הוא הקוקטייל הסקסי ביותר שתשתו בזמן הקרוב. אני לא בטוח אם זה בגלל הכוס הסופר חושנית או הטעם העוקצני של הצ'ילי שמתחיל לגעת בקוקוס וכל זה על בסיס קווארבו 1800. אבל הקוקטייל הזה הוא חוויה לכשעצמה. עוגת הגבינה עם סורבה פטל ופירורי לוטוס הצטיינה גם היא והשאירה בנו טעם לבן ונעים.

השף דיוויד פרנקל לא זקוק למחמאות, הוא מקבל אותן מספיק בבית שלו ב – "פרונטו". למרות זאת, לא ממש מעניין אותי מה הוא צריך, ודווקא כן רציתי להחמיא לו, החמאתי על מה שהגיע. הבר של הזוביזו יצטרך להשאיל מהיצירתיות שבו גם למטבח. אחרת יהיה כיף להגיע לשם והסקס אפיל יישאר, אבל זה ממש לא יהיה מאסט.

זוביזו צילום תמוז רחמן

 

מניות
מאמר קודםעוברים לבירה
המאמר הבארק בשמחות
קראתם עד הסוף ונותרה בכם סקרנות? נשאר לכם חיוך? אולי בפעם הבאה אכתוב עליכם. עד אז, אני מזמין אתכם להמשיך לקרוא אותי. אולי תפגשו את עצמיכן בין המילים.

122 הערות

להשאיר תגובה