בים של דגלי לאום ובלבבות שבורים, ליוותה ישראל את עידן שתיוי בדרכו האחרונה. כמעט שנתיים של תקווה ותפילה תמו בקול שופר קורע שמיים וזעקת אם, דלית, שקיבלה את בנה חזרה הביתה ביום הולדתה, עטוף בתכריכים ולא בחיבוק. סיפורו של עידן, גיבור בעל כורחו, הוא סיפורה של אומה שלמה – סיפור על אור גדול שכבה בשיאו, על גבורה מול רוע מוחלט, ועל פצע פתוח שמסרב להגליד.
איתן אלחדז ברק
מסע אחרון של גיבור
אלפים הגיעו לבית העלמין בכפר מעש, אך מסע הלוויה החל עוד קודם לכן בראשון לציון. רחובות הערים המרכזיות דממו כששיירת הארון, עטור דגלי ישראל, עשתה את דרכה. "דווקא הוא צריך את הכבוד בחזרה על מה שעשה למדינה," אמר אביו, אלי, מול מאות המלווים, קולו נשנק אך נחוש. הכבוד אכן ניתן לו. על קברו הטרי, בין הספדים ששברו כל לב, נחשפה דמותו המלאה של עידן – לא רק כקורבן של טרור אכזרי, אלא כאיש של נתינה, "לב טהור, תמיד רואה את האחר ודואג לחלש," כפי שתיארה אותו אמו.
ההספדים ציירו תמונה של חיים שנגדעו בשיאם. אמו, דלית, הקריאה בקול רועד מכתב יום הולדת שכתב לה ימים ספורים לפני הטבח, מילים שהפכו לצוואה של אהבה טהורה. "סליחה אהוב שלי, סליחה שלא הצלחתי לשמור ולהגן עליך הפעם," לחשה מעל קברו, מילים המהדהדות את כאבן של אימהות רבות מספור. סיפורי הילדות המשותפת של אחיו עמרי ("היינו משחקים בגינה, זוכר?"), והחיבוק האחרון והמצמרר שתיארה אחותו הילה ("'איזה קטע שנהיית מחבק כזה', אמרתי לו. וזה היה הרגע האחרון שלנו"), הפכו את האובדן הפרטי לכאב לאומי.
אך לצד הכאב האינסופי, עלתה וצפה גם רוח הגבורה. סיפור הקרב האחרון של עידן, כפי שתיאר אביו, חשף אומץ לב בלתי נתפס. הוא נלחם במחבלים, הציל זוג שלא הכיר, ולבסוף, גם כשירו בגבו, לא ויתר. "האזרחים בעזה רצחו אותו," קבע האב בזעם ובכאב, כשהוא מזכיר לעולם את האכזריות מולה עמד בנו. בת זוגו, סתיו, דיברה על אהבה שחצתה מימדים: "אני מבינה עכשיו שזאת הנשמה שלך… דיברת איתי והיית איתי בכל רגע עד היום." אהבתם, שקיוו למסד, נותרה הבטחה התלויה בין שמיים וארץ.
צוואה של חיים
הקדיש שנשא אביו של עידן לא היה רק תפילה לעילוי נשמת בנו, אלא גם זעקה לשמיים עבור אלו שעדיין שם. "כל התפילות הלכו לחטופים האחרים בעזה," אמר, והקהל ענה "אמן" בקול אחד, קול של עם שמתפלל ומייחל. עידן שתיוי הובא למנוחת עולמים, אך סיפורו, סיפור של אהבה, גבורה ואובדן, יישאר חקוק בלב האומה, תזכורת נצחית למחיר הנורא של השנאה, ולחובה המוסרית להשיב את כולם הביתה.
תובנות והרהורים
הלווייתו של עידן שתיוי הייתה יותר מטקס קבורה. היא הייתה מפגן של אחדות ישראלית, רגע נדיר שבו ימין ושמאל, דתיים וחילונים, עמדו יחד, דומעים תחת דגל אחד. היא הייתה תזכורת כואבת לכך שמאחורי כל מספר, כל שם ברשימת החטופים, עומד עולם ומלואו – חלומות שנגדעו, אהבות שנקטעו, ומשפחות שנשארו עם חור שחור בנשמה.
ההחלטה להפוך את מסע הלוויה לאירוע לאומי, החוצה ערים וצמתים, לא הייתה מקרית. היא ביטאה את התחושה העמוקה שהאובדן של עידן אינו רק אובדן פרטי של משפחת שתיוי. זהו אובדן של כולנו. כל דמעה שהזילו אחיו ואחיותיו, כל מילת כאב של הוריו, כל זיכרון מתוק של בת זוגו – כולם הידהדו בלבבות של אלפים, בין אם עמדו פיזית בבית העלמין ובין אם צפו במסכים, מרגישים את אותו שבר גדול.
ובתוך השבר, צפה ועלה סיפור הגבורה. עידן לא היה רק קורבן פסיבי. הוא היה לוחם. ברגעיו האחרונים, מול רוע צרוף, הוא בחר בטוב. הוא בחר להציל אחרים. הבחירה הזו היא צוואתו. היא מורשת של ערבות הדדית ואומץ לב, המשאירה אותנו עם השאלה הנוקבת: האם אנו, כחברה, ראויים לגבורה כזו? האם נדע, ביום שאחרי, לבחור באחדות על פני פילוג, באהבה על פני שנאה, כפי שעידן בחר בחיים עבור אחרים, גם במחיר חייו שלו. קבורתו של עידן היא סגירת מעגל טראגית, אך היא גם קריאה לפעולה – להמשיך את דרכו, לא רק בזיכרון, אלא במעשים.
