שנה וארבעה חודשים – הכיכר הסמוכה למוזיאון תל אביב לאמנות ולספריית בית אריאלה, אשר זכתה לשם הזמני "כיכר החטופים והנעדרים", עדיין מהדהדת את זעקתם של אלו שאיבדו את יקיריהם ונלחמים על השבתם. הכיכר,הפכה מאז פרוץ המלחמה לסמל של כאב וזיכרון, אך גם של תקווה ואחדות. היא משמשת כמרחב ציבורי שוקק, בו אמנות, מחאה וזיכרון מתלכדים לכדי קול קולקטיבי רב עוצמה.
איתן אלחדז ברק
"הכל התחיל עם אביחי ברודץ מכפר עזה," מספרת בוני לברון, מתנדבת בכיכר. "הוא ישב ברחוב קפלן עם השלט 'הלב שלי בעזה'. רחוב קפלן מזוהה פוליטית, אז אמרו לו לבוא לכיכר, מקום מרכזי שבו נמצאים גם בתי המשפט, המוזיאון והקרייה."
ב-24 באוקטובר 2023, במהלך מלחמת חרבות ברזל, ניתן לכיכר השם הזמני "כיכר החטופים והנעדרים" על ידי מטה משפחות החטופים והנעדרים בטקס מרגש שכלל הפרחת מאות בלונים לאוויר כסמל לחופש.
עם הזמן, הצטרפו משפחות נוספות למחאה, הקימו אוהל גדול ושהו בכיכר יומם וליל. "הם החליטו לזעוק לעולם," ממשיכה לברון. "פרסו שולחן כמספר החטופים, עם מפה לבנה, כוסות יין. כשהחלו לחזור חטופים, הם אמרו שזה לא מתאים, שהם אכלו אוכל מקולקל בשבי. אז שינו את השולחן – חצי אפור, עם רבע פיתה, לזכר החטופים שעדיין בשבי."
לברון מתארת את התפתחות המחאה, עם שולחן כמספר החטופים, כיסאות שהביאו המשפחות, ותרומות מהציבור. "הייתה אמא ששמה שקית חלב אם למשפחת ביבס," היא נזכרת. "בערב אנחנו אוספים את הדברים ושמים בקופסאות, כל משפחה מקבלת חיבוק מהציבור."
ב-3 בנובמבר 2023 הוקמה בכיכר "עיר אוהלים" זמנית מטעם משפחות החטופים והנעדרים, ובה מאהלים של קיבוצים מהנגב המערבי, משפחות קורבנות הטבח בפסטיבל נובה, ומתחם של בני עקיבא ו"איילת השחר".
לאחר מכן, הוצבו בכיכר מיצגים אמנותיים רבים לאות הזדהות, ביניהם שולחן השבת הריק, כיסאות כתר צהובים ריקים, ומראות כמספר החטופים סביב הפסל "עקדת יצחק" של מנשה קדישמן.
בין האמנים שהתגייסו למען המטרה, נמצא שלומי בן יקר, שבחר לבטא את זעקתו באמצעות פסל עוצמתי. "מאז השביעי באוקטובר, אני מוציא עוד ועוד יצירות בהקשר הזה, וזו הזעקה שלי," הוא משתף. פסלו "מעבר לגדר" מתנשא לגובה שני מטרים ושוקל 300 ק"ג, עשוי ברזל גולמי וכבול בכבל מתכת. "אני חושב שיש בו המון כאב, המון זעם, המון כעס, אבל גם המון תקווה," מוסיף בן יקר. הפסל, לדבריו, "נוגע בכל האירוע המסחרר והנורא הזה", ומהווה עבורו "זעקה" אישית וציבורית.
גם דורון פולק, אמן ואוצר אמנות, רואה בכיכר מקום משמעותי וטעון. "כל ההתרחשות היא ממקום מאוד מאוד טעון," הוא אומר. "יש פה שני סוגי אמנות: אמנות של אמנים שממילא יוצרים כל הזמן, ואמנות עממית של אנשים שפשוט הביאו לכאן את כאבם." פולק מדגיש את החשיבות של תיעוד התקופה באמצעות אמנות, ומציין כי "יצירות האמנות הן התיעוד של התקופה, כמו הגרניקה של פיקאסו." הוא מתייחס גם לתפקיד האמנות ככלי לחיבור בין אנשים, ומציין כי "הכיכר הפכה למקום שבו אנשים יכולים לבטא את עצמם, את הכאב שלהם, וגם למצוא נחמה ותקווה."
האמנות בכיכר החטופים אינה מסתכמת רק במיצגים גדולים ומרשימים. היא כוללת גם יצירות קטנות ואישיות יותר, כמו ציורים, שירים, ופתקים שנכתבו על ידי אנשים מכל שכבות האוכלוסייה. כל יצירה, מהווה עדות לכאב ולתקווה, ומשקפת את המגוון הרחב של הרגשות שחווים האנשים בעקבות המלחמה.
ציוני דרך אומנותיים בכיכר :
ב-24 בנובמבר 2023 נערכה בכיכר קבלת שבת מרגשת, על רקע שחרורם של 13 המשוחררים הראשונים. באירוע נכח גם השר בני גנץ.
בינואר 2024 הוצב בכיכר מיצג של מנהרה באורך 30 מטרים, המדמה את מנהרות החמאס וממחישה את התנאים הקשים בהם נמצאים החטופים.
בערב חג הפורים ה'תשפ"ד, התקיים בכיכר אירוע קריאת מגילת אסתר בהובלת ארגון רבני צהר.
בכיכר נערכות מעת לעת עצרות למען שחרור החטופים, בהן נאמו אישי ציבור רבים, ביניהם גדי ירקוני, חיים ילין, ונשיא צרפת עמנואל מקרון (בנאום מצולם).
ככר החטופים והנעדרים הפכה למקום של זיכרון, מחאה ותקווה. "אנחנו מקווים שימשיכו ליצור," מסכמת לברון, "כי יצירות האמנות הן התיעוד של התקופה.
בשנה שחלפה מאז פרוץ המלחמה, הכיכר הסמוכה לספריית בית אריאלה הפכה למעין קפסולת זמן, המשמרת את זכרם של הנופלים והנרצחים, את כאבם של המשפחות השכולות, ואת תקוותם של אלו שעדיין מחכים לשובם של יקיריהם. היא משמשת כמקום מפגש וחיבור עבור אנשים מכל קצוות הארץ, המגיעים לחלוק את כאבם, לתמוך זה בזה, ולמצוא נחמה בתוך החושך.
האמנות בכיכר ממשיכה להתפתח ולהשתנות, ומשקפת את מצב הרוח הציבורי המשתנה. היא משמשת ככלי לביטוי רגשות מורכבים, לעיבוד טראומה, ולחיזוק תחושת הקהילה והאחדות. בשנה הראשונה למלחמה, כיכר החטופים והנעדרים הפכה לא רק למקום של זיכרון ומחאה, אלא גם למוקד של יצירה אמנותית משמעותית, שתמשיך, ללא ספק, להדהד עוד שנים רבות.
