כשפוסעים מעבר לסף דלתו של שלמה פרדס בחולון, המציאות המוכרת נשארת בחוץ, ואת מקומה תופס יקום מקביל שבו הזמן עצר מלכת. זהו אינו בית רגיל; זהו מוזיאון פולחני, פראי ומהפנט, "חדר פלאות" מודרני שבו הגבול בין חיים ומוות מטשטש. מכל עבר ניבטות עיניים זגוגיות, כנפיים פרושות וכפות רגליים שקפאו באמצע תנועה. בגיל 81, שלמה פרדס, אמן פחלוץ שפועל כבר כמעט 75 שנה, לא רק משמר גופות של חיות – הוא מנשים את הזיכרון שלהן
הכל התחיל כשהיה ילד קטן, בן 5 או 6, שגר בסמוך לגן החיות הישן של תל אביב. באחד הימים, ראה מחזה שחרת בו צלקת עמוקה – ציפור מתה מושלכת אל פח האשפה כחפץ חסר ערך. הילד נחרד, אסף את הציפור, וללא כל ידע מוקדם ניסה לפחלץ אותה. משם, נדרשו עוד כמה שנות ניסוי, טעייה ולמידה עצמית עד שפיצח את השיטה. מאז, אותה חמלה ילדית הפכה למפעל חיים.
אתיקה של אלמוות מבט על ההיסטוריה של מקצוע הפחלוץ חושף תמורה פסיכולוגית ותרבותית עמוקה. במאה ה-19, באחוזות האצולה בבריטניה, הפוחלץ היה סמל סטטוס. הוא סימל כיבוש, שליטה אימפריאלית ודומיננטיות של האדם על הטבע; כלי להתהדרות במסעות ציד אקזוטיים. אך בביתו של פרדס, הפחלוץ נובע מהמקום ההפוך לחלוטין – מתוך כבוד עצום, ביופיליה (אהבת הטבע) ורצון עז לתקן את העוול שבהשלכת עולם החי לפח.
"אני אוהב את בעלי החיים, גם כשהם מתים," הוא אומר, ומדגיש את הכלל עליו אינו מתפשר: הוא לעולם אינו מקבל או מכין חיה שניצודה או הומתה למטרה זו. כל בעלי החיים המגיעים לסטודיו שלו מגיעים מגני חיות ופינות חי, לאחר שמתו מוות טבעי או שהומתו המתת חסד מסיבות רפואיות. הוא מסרב בתוקף לפחלץ לשם תעשיית הלבוש. "אני בעצם מנציח את בעלי החיים, לא הורג אותם."
מקדש של זיכרונות ורוחות קפואות הצצה אל ביתו, שהוא גם סטודיו פעיל, מגלה אוקיינוס של חפצי אומנות ופוחלצים שגודשים כל סנטימטר פנוי. מחקרים פסיכולוגיים על אספנות כפייתית ואוצרות אישית מצביעים על כך שיצירת מרחבים עמוסים ומוגנים כאלו משמשת לעיתים קרובות מנגנון התמודדות עם חרדת מוות ואובדן. האספן מייצר לעצמו מיקרוקוסמוס שבו הוא שולט באופן מוחלט, מקום שבו שום דבר לא כלה או נעלם. התחושה הזו מתעצמת לנוכח בובות החרסינה העתיקות הפזורות בבית, אותן נהג לשחזר יחד עם רעייתו, נילי ז"ל. בזמן שנילי שימרה פנים אנושיות, שלמה שימר את פני החיה. עתה, כשנילי איננה, הבית ממשיך לשמש כאנדרטה חיה לאהבתם המשותפת לאמנות השימור. מבטו של שלמה, היושב בין בובותיה של אשתו לצד אומנות אפריקאית ואסיאתית, מסגיר אדם שמצא נחמה במרחב הזיכרונות שיצר.
בתמונות שצולמו בביתו, ניכר הכאוס הקסום: בכניסה ובין קשתות החדרים משקיפים פסלי עץ שבטיים ומסכות גלופות, לצד פוחלץ של לביאה החושפת שיניים בתנוחת תקיפה ציורית. על המדפים ניתן לראות ראש דרקון ססגוני מגולף ופסלים בעלי הבעות חייתיות ושבטיות שעיניהם עשויות קונכיות לבנות בלב העומס הצפוף הזה נח לו בשלווה תהומית גם בודהה מוזהב גדול.
ממש בתוך הסטודיו הביתי יושב שלמה, שערו הלבן מואר באור חלש, תחת מנורת זכוכית מגדלת, ובידיו המיומנות הוא תופר ומטפל בעדינות בבטנה של ציפור טרף קטנה.
סביב שולחן העבודה ממתינים חומרי גלם טבעיים – נוצותיו ורגליו החזקות של עוף דורס, ולצדם נח חתול פרוותי בגווני ג'ינג'י-לבן המביט בצופה בעיניים ירוקות, כמעט אנושיות. מעל כל אלה, תלוי מן התקרה עיט אדיר ממדים שקפא במעופו עם כנפיים פרושות במלוא מוטתן, חולש על כל הסטודיו ממעל.
הרנסאנס של הארט והאופנה בעבר, פוחלציו של פרדס היוו תפאורה קבועה במוסדות אייקוניים: מסעדת הספארי בהרצליה (שעוצבה כפונדק ציידים), מסעדת הפיל, וחלונות הראווה המיתולוגיים של רשת "ראש אינדיאני" בשנות ה-80. אם נדמה היה שמקצוע הפחלוץ הולך ונעלם, הרי שבשנים האחרונות התחום חווה עדנה מחודשת ומפתיעה. אנו עדים לגל של ביקוש לפוחלצים כפריטי עיצוב ו"ארט" – החל מהפקות אופנה נועזות ועד לטרנדים בינלאומיים של עיצוב מקברי-אלגנטי (דוגמת מעצב העל ריק אוונס, שעיצב קווי ריהוט יוקרתיים וכיסאות המשלבים קרניים ענקיות ועצמות). גם הקולנוע והתיאטרון המקומיים צמאים לאותנטיות הוויזואלית ששלמה מציע, והוא מספק יצירות לתיאטרוני גשר ובית ליסין ולסרטים כמו "קלרה הקדושה" ו"אדמה משוגעת".
מדוע דווקא עכשיו? לפרדס יש תובנה עמוקה ועגומה: אנחנו רוצים לשמר את מה שאנחנו מבינים שהולך ומושמד. כמרצה על החי של ארץ ישראל, הוא עד מקרוב להיעלמותם של מינים רבים, מהאריה שנכחד לפני מאות שנים ועד ליחמורים ובנות היענה. "אולי זה משום שחיות מתחילות להיכחד," הוא אומר. ככל שהטבע מתרחק ונכנע לאורבניזציה, כך גובר הצורך הפסיכולוגי הקולקטיבי לאחוז בצורות החיים הללו לפני שייעלמו כליל.
בסבלנות של נזיר ובמיומנות נדירה, שלמה פרדס ממשיך לחבר קרע לקרע, נוצה לנוצה, בבית שבו המוות אינו הסוף – אלא רק תחילתה של הנצחה.
