האלוף (במיל') יום-טוב סמיה נולד במעברה # דוד חרמץ שמע ממנו כי הדרך שלו לצמרת צה"ל, עברה בתחילתה בחברות בכנופיה, אותה הנהיג מי שהפך לימים לאחד מראשי הפשע המאורגן בישראל # במלחמת לבנון הראשונה רצו להעניק לו צל"ש אישי, אולם הוא סירב והתנה זאת בקבלת צל"ש יחידתי – לכל הגדוד עליו פיקד # בצה"ל סירבו, והוא נותר ללא הצל"ש

"נולדתי ב-1954 במעברת בית-ליד, הסמוכה לפרדסיה, להוריי ראליה (דליה) ובכור (ברוך) שעלו ארצה ב-1950 מלוב. שם נפטרו להוריי שלושה ילדים. לארץ הם עלו עם ששת אחיי. אני הילד השביעי ואחרי נולד עוד אחד", אומר האלוף (במיל') יום-טוב סמיה (67) מי שהיה אלוף פיקוד הדרום.

"נולדתי באותו יום, באותה שעה ובאותו בית יולדות עם חברי עו"ד ששי גז", הוא אומר ומוסיף בחיוך: "ואם זה לא מספיק אז שנינו מגיעים מאותה מעברה ממש.

"אימא שלי ואימא של ששי עזבו גם את בית היולדות יחד במונית ששתיהן לקחו; כי לאבות שלנו לא היו מכוניות ולכן הם לא נעדרו מעבודתם באותו יום. אספר לך משהו ששמעתי מאמו של ששי – אימא שלי מעולם לא סיפרה לי זאת – ביציאה מבית היולדות שהיה בכפר-סבא האימהות שלנו ראו מישהי שיושבת על המדרכה עם תינוק, כשהיא ממררת בבכי. הן ביקשו מנהג המונית שיעצור ושאלו אותה לפשר הבכי. 'אין לי איך להגיע הביתה לנתניה', היא ענתה. השתיים אספו אותה למונית ושילמו על הנסיעה המיוחדת של הנוסעת החדשה. דוגמה אחת מאין-ספור דוגמאות למידת החסד, שראיתי כל חיי בבית הוריי, כבר מיומי הראשון".

סיפור מעניין לא פחות התרחש מספר ימים לאחר מכן, ביום ברית המילה של סמיה. והכל קרה בגלל שאימא שלו התקשתה, כך נראה, לשמור מידע דיסקרטי לעצמה.

"באותו יום אבא שלי הרשה לעצמו לקחת כמה שעות של חופש מעבודתו. כשחזר הביתה בשעות הצהריים הוא שמע שיש מהומה עצומה במעברה. התברר לו שאימא סיפרה לשכנות שבכוונתה לקרוא לתינוק הרצל, אלא שכבר היה אחד עם שם כזה במעברה ואׅמו של הרצל אמרה: 'על גופתי. כאן יהיה רק הרצל אחד'. ואימא שלי מתעקשת: 'גם לי זכות לקרוא לילד שלי בשם זה'".

סמיה מסביר את הרקע למריבה סביב שם זה: "המעברה שלנו הייתה מורכבת בעיקר מיוצאי לוב. בלוב הייתה זיקה עצומה לציונות, בקרב יהודי המקום. הרבה קראו לילדים שלהם בשמות של מנהיגי הציונות. יש אצלנו המון הרצל והמון דוד, על שמו של בן-גוריון. אחותי נולדה בלוב ב-ה' באייר תש"ח וקראו לה יהודית, על שמה של המדינה היהודית; והכינוי שלה היה ג'וינט, על שמו של הארגון היהודי שעזר לישראל".

הפעם איתרע מזלה של משפחת סמיה שאימא של אחד ההרצלים הרבים מהקהילה הלובית הייתה, איך להתנסח בעדינות, קצת שתלטנית. וכך יצא שאבא של סמיה, כמעט על תקן שלמה המלך, שמע את שתי האימהות. ולאחר ששמע פסק והכריז: "יום הברית של הבן הראשון שלי בישראל לא יהיה יום של מריבות. אנחנו נוותר. היום הזה הוא יום-טוב, וכך ייקרא שמו".

עשור מאוחר יותר נצרב בזיכרונו של סמיה אירוע שקרע את נשמתו, כדבריו. גם שם אביו ויתר; הפעם על כבודו, כדי למנוע ריב ומדון.

"אבא שלי היה אדם דתי ובעל תפקיד מכובד בבית הכנסת –  התוקע בשופר בימים הנוראים. התפקיד הזה שלו מילא אותי תמיד בגאווה. שנה אחת, הייתי אז בערך בן 10, כשהוא עלה לבמה והתכונן לתקוע בשופר, בא אליו איזה בריון מהשכונה, שהפך להיות כאילו חרדי, ואמר לו: 'אתה לא מספיק דתי בשביל המשימה הזו. תרד מהבמה ומישהו אחר יחליף אותך'. אני לא אשכח את העלבון על הפנים של אבא שלי. ולמרות זאת הוא לקח את השופר וירד מהבמה, מבלי לומר מילה. אני נרעשתי. ואז כשחזרנו לשבת במושבים שלנו, ראיתי דמעה אחת זולגת מהעין שלו".

עשרות שנים מאוחר יותר וסמיה כבר עונד דרגות תת-אלוף הטלטלה שעבר כשהיה בן 10 כנראה שעדיין בערה בו והוא החליט להקים בית-כנסת בשכונת פולג בנתניה, בה התגורר באותה עת.

"אבא שלי היה אז עוד בחיים. רציתי להקים לו בית כנסת, שהוא ירגיש בו כמו בבית. לטובת מיזם זה תרמתי כספים, התרמתי מאות אלפי שקלים ודאגתי לאישורים ובית-הכנסת קם לתפארת. הכלל הראשון שקבעתי במגילת היסוד היה: 'איש לא יאמר בבית הכנסת הזה למי מהמתפללים בו, שהוא פחות דתי או יותר דתי'. אגב, אני עצמי מגיע לשם בשבתות ברכב שלי מביתי בתל-אביב; אם כי חונה רחוק, כדי לא לדחוף אצבע בעיניים של המתפללים".

                                              

"אבא רצה שאלמד מקצוע 'מעשי', ואימא – שאגיע לעמדה בכירה". סמיה בחדר המלאכה בביתו (צילום: דוד חרמץ)

                                                    #  #  # 

רגע אחד. רצנו מהר מדי לרמת פולג ולרמה כלכלית, שמאפשרת לתרום כספים רבים להקמת בית כנסת. כי עשרות שנים קודם לכן הילד יום-טוב עדיין ישן באוהל, ולא רק על שפת הכנרת בחופשה משפחתית.

"עד גיל 5 גרתי במעברה, בהתחלה באוהל. המעברה שכנה במחנה צבאי בריטי, לשעבר. בשלב מסוים אבא שלי וחברים שלו 'השתלטו' על חדר האוכל של המחנה. יריעות האוהלים שימשו אותם ליצור מחיצות בחלל הגדול של חדר האוכל. כל משפחה קיבלה חלל קטן משלה. אמנם ישנו על מזרונים על הרצפה, אבל סוף-סוף זכינו לקורת גג של ממש, מבטון".

הבעיה הייתה, כך אני למד מסמיה, שהיריעות לא היו ארוכות מספיק, ולכן החלק התחתון של המחיצות לא הגיע עד הרצפה ממש. וכך קרה שבכל בוקר היו אימהות מחזירות לשכנות שמעבר למחיצה, את הילדים שהתגלגלו במהלך הלילה ל'חדרים' שלהן…

ב-1959 הועברו שוכני המעברה הזו לשכונת רמת הרצל, בנתניה.

"כשנכנסנו לדירה החדשה שלנו, באחד מ-10 בתי ה'רכבות' שהרכיבו את השכונה, אני זוכר סצנה מאוד חזקה – בדיוק כזו שראיתי שנים מאוחר יותר בסרט 'סאלח שבתי': כל הזמן שיחקנו עם מתגי החשמל. הדלקנו. כיבינו. זו הייתה אטרקציה של ממש. זו הייתה הפעם הראשונה של כל בני המשפחה שלנו, שגרנו בבית שיש בו חשמל".

אגב הסרט 'סאלח שבתי', שיצא 5 שנים לאחר שעברו ממעברה לשיכון: אביו של סמיה, שעבד בנגרות תעשייתית, היה חלק מהצוות המקצועי שבנה את התפאורה לאותו סרט. אנשי ההפקה צ'יפרו אותו בכרטיסים לכל המשפחה. סמיה נזכר שכשהוא צפה בסרט הוא בכה. "הרגשתי שהסרט הזה נעשה עלינו", הוא משתף ומוסיף: "עד היום אני מקפיד לצפות בו פעם בשנה, כדי לזכור באילו עיניים ראו אותנו כשעשו קולנוע באותה עת; וכך גם ב'שוטר אזולאי'".

כניסת זרם החשמל לחיי משפחת סמיה הייתה הפן החיובי של אזור המגורים החדש, אלא שהיו לה גם צדדים אחרים.

"כשמדברים על נתניה כבירת הפשע, מדברים על מספר שכונות. רמת הרצל בה התגוררנו הייתה אחת מהן", אומר סמיה. "גם אני כילד צעיר התגלגלתי לחבורה, אותה הנהיג מי שהיה צעיר מאיתנו בשנתיים, אבל בעל כושר מנהיגות אדיר וכריזמה כובשת. קראו לו דודי דהרי".

שיטוט קצר בגוגל מאמת – ובגדול – את עדותו של סמיה על אותו דהרי. לפני שש שנים עשה עמרי אסנהיים כתבה ב'עובדה' על צמרת עברייני ישראל לדורותיהם. למקום מכובד זכה אותו דהרי. תחת הכותרת "המאפיה הנתנייתית", קבע אסנהיים: "בשנות ה-70 וה-80 עסק דהרי בתחום ההימורים והסחר בסמים. מי שהעז להתעסק עם הכנופיה שלו, או לנסות לחדור לתחומי השליטה שלו – חוסל".

ואתה היית חלק מזה, אני שואל בתדהמה. "לא, ממש לא. בשנות ה-60 דודי הנהיג חבורה, שעוד לא פרצה לחנויות, לא פרצה למכוניות וכיוצ"ב. הפשע שלנו הגיע אז לרמה של להתגנב ללולים ולגנוב ביצים או לגנוב פירות הדר מפרדסים".

אז אפשר לומר שהניסיון 'הצבאי הקרבי' הראשון שלך היה אצל המפקד דהרי, אני מעיר. "לא ממש בפעילות עצמה", הוא מגיב בחיוך. "הייתי קטן ולא השתתפתי בביצוע עצמו, אבל בלטתי כבר אז ביכולת חזקה – שדודי הבחין בה וניצל אותה לטובת הכנופיה – חשיבה אסטרטגית. אני תכננתי עבורו מהיכן כדאי להיכנס ואיפה להציב תצפיתנים, איזה מסלול פחות חשוף לסיכונים וכיוצא באלה.

"פעם אחת כן השתתפתי בפעולה עצמה. ודווקא אז ארבו לנו בעל הפרדס ובניו עם מוטות בידיהם. כשהתחלנו לבזוז הם הסתערו עלינו וחבטו בנו בנמרצות. ברחנו כל עוד נפשנו בנו. במהלך המנוסה עליתי בעוצמה רבה על גדר תיל ונחתכתי חתך עמוק ברגל. עד היום יש לי מזכרת מפעולה זאת בזכות צלקת גדולה…"

מה קרה שלא הפכת עם השנים לגנרל בצבא של דהרי, אני שואל עם חצי חיוך. הוא לא רצה להוציא אותך לקצונה? לא רצה להחתים אותך?

"אני לא רציתי לחתום אצלו", עונה סמיה בפנים רציניות. "בגיל 13 בערך החלטתי ל'יישר' את עצמי לבד – ההורים שלי בכלל לא ידעו שהייתי חלק מהחבורה הזו. שאלתי את עצמי, האם זה מה שאני מחפש בחיים? האם אני רוצה להשתייך לחבר'ה האלה? החלטתי שלא".

הפיתוי להמשיך, מודה בכך סמיה, היה עצום. אתה נמצא על מסלול, שככל שאתה מתקדם בו תחושת הכוח שלך הולכת וגדלה. יראת הכבוד (עם דגש על המילה הראשונה) אף היא מתעצמת. ואפילו בנות רבות, כך טוענים קרימינולוגים, נמשכות דווקא לבנים מהז'אנר הזה.

"בראייה לאחור", הוא מוסיף, "אין לי ספק שגם אם לא חשבתי על זה באותו רגע, הרצינות שאבא שלי התייחס לשגרת החיים שלו השפיעה עליי. לכובע של אבא שלי היו ארבע פינות: העבודה, הבית, בית הכנסת וקופת חולים. כל מה שלא היה ברשימה הזו לא היה קיים אצלו. החברים הטריפוליטאים של אבא שלי חזרו מהעבודה וישבו יחד בפינה שכונתית ושיחקו שש-בש ועישנו ושיחקו קלפים והימרו ושתו עראק. אבא שלי אמר לי: 'כל כוס עראק זה פחות עגבנייה אצלם בבית'. ובהחלטה נחושה ומופגנת הוא סירב להיות חלק מהחבורה הזו. אז שאני אהיה חלק מחבורה שפורצת וגונבת?! עם בטן שהתהפכה לי – אבל עם ראש מאוד נחוש – הלכתי לדודי לשיחה אישית. הסברתי לו את הכל והודעתי שאני פורש. ואתה יודע על מה אני עוד גאה בעצמי בנושא הזה? שיצאתי מהקבוצה, אבל בגישה כזו שלא יצרתי אצל דודי ואצל שאר החברים תרעומת או כעס או טינה נגדי".

אתה יודע, אמרתי לו, אתה מארח אותי בבית שלך שהוא מאוד מפואר. קשה לברוח מהמחשבה  שלא היה רחוק שהיית מארח אותי באותו בית, אבל עם טייטל של איש ארגון פשע בדימוס.

"לא איש ארגון פשע", מגיב סמיה תוך שהוא עוטה על עצמו פרצוף נפגע כביכול, "אלא ראש ארגון פשע!…"

 

                                                 #  #  #

יום-טוב סמיה – שעובד כיום כמנהל מרחב ישראל מטעם חברת ג'נרל אלקטריק העולמית בתחום טורבינות גז טבעי – מתגורר לבדו ("אני גרוש באושר מְמיקי, אותה הכרתי בצבא. אני מאחל לכל הגרושים מערכת יחסים כזאת עם האקסיות. רק בשבוע שעבר אכלנו ביחד") בדירת דופלקס-פנטהאוס מתוקתקת למהדרין ומהודרת, בשכונת נופי-ים בצפונה של תל-אביב.

מרפסת ענקית צופה אל רצועת הים הסמוכה לבית. בקומה העליונה יש חדר כושר, ספא, ג'קוזי ובית מלאכה, שם עמל בעל הבית על עבודות הנגרות שלו. אחת מעבודותיו נמצאת בקומה שמתחת – בסלון הבית. "לקחתי גזע של עץ איקליפטוס בן 250 שנה, ששוקל מעל 400 ק"ג. ארבע שנים חשבתי איך אני הולך לעבוד עליו. פעם אירחתי כאן אוליגרך רוסי, שהיה מוכן לשלם 60 אלף שקל, כדי לקנות את השולחן הזה. כמובן שסירבתי. האם אני עושה עבודות גם לאחרים? כן, אבל רק לילדים שלי". יש לו ארבעה ילדים (בטווח הגילאים 40-30) ושלושה נכדים.

בכניסה לדירה, בחדר המדרגות, שידה קטנה ועליה אלכוג'ל ולצידה שלט המורה: 'לבצע חיטוי מלא של הידיים לפני הכניסה לבית'.

"זה נמצא כאן כבר מהשבוע הראשון לקורונה", אומר לי המארח. "אני קנאי לבטיחות". ואז הוא משתף שהכל נולד כשהיה ילד קטן, בן 5 בערך, והוטל עליו לשמור על אחיו הצעיר ממנו. רגע אחד של חוסר תשומת לב- והאח הקטן נפל ממקום גבוה. מעוצמת הנפילה הוא התעלף. "חשבתי שהוא מת ורציתי לקבור את עצמי. מאותו רגע ועד היום הפכתי לאדם שהכי מקפיד על כללי בטיחות, בכל סביבה שאני נמצא בה".

 

                                                       #  #  #

"גדלתי בבית שהוא יותר משומר מסורת", אומר סמיה. "אבא שלי היה אדם דתי ובעל מעמד בבית הכנסת שלו. שבת אצלנו הייתה כמובן באווירה דתית וכללה תפילות, קידוש וסעודות שבת. בסוף שנות ה-60 הגיעו לארץ הטלוויזיות. בסוף ארוחת ליל שבת וברכת המזון אבא הלך לחדר שלו. זה היה עבורנו, הילדים, סימן שאנחנו יכולים להדליק טלוויזיה. אבא כמובן ידע על זה, אבל לא העיר לנו על כך אפילו לא פעם אחת, אפילו לא מילה אחת.

"שנים רבות מאוחר יותר שאלתי אותו למה הוא עשה את זה. הרי אם היה אומר לנו שבבית הזה אין טלוויזיה בשבת, היינו מתייחסים לזה כאל הוראה קדושה. ואז הוא אמר לי דבר שלא יצא לי מהראש עד היום. 'כי ידעתי', אמר לי אבא, 'שאם אאסור את זה עליכם, אתם תצאו מהבית לרחוב, ושם זה מסוכן יותר'.

"הבנת? אבא שלי שיקלל את שני הדברים: קדושת השבת אל מול הסכנה ברחוב, בתקופה בה נתניה, להזכירך, הייתה בירת הפשע. ולאחר השיקלול שהוא עשה הוא קיבל החלטה אמיצה. חשב ופסק מחוץ לתבנית. אני זוכר שהמשפט הזה שהוא אמר לי הרשים אותי באופן יוצא דופן. התיישב בי עמוק מאוד".

יותר משני עשורים לאחר מכן, נקלע יום-טוב סמיה, שכבר היה תת-אלוף, אוגדונר בפיקוד דרום, לסיטואציה, בה הוא עצמו בחר להתעלם מהחוק, או לפחות מהוראות בג"ץ, כדי להעדיף משהו חשוב יותר.

"במאי 1992 נרצח הרב שמעון בירן, שהיה הרב של כפר דרום בגוש קטיף", משחזר סמיה את שקרה. "אחרי הרצח כל ה'שאביבה' – נוער הגבעות של אז בגוש קטיף – יצאו לכל הכפרים הפלסטינים באזור, שרפו שדות חיטה וחממות. ברדק אחד גדול. 200-300 בני נוער עושים מהומות ואני מבין שזה רק עניין של זמן עד שמפלס הדם יעלה, משני הצדדים. החלטתי לעשות מעשה, כדי לעצור את זה במיידי.

"זימנתי אליי את ראשי הנערים האלה. לאחר שהטפתי להם מוסר על כך שהם פורעים ברכוש של חפים מפשע, שאלתי אותם מה אפשר לסגור איתם, כדי שמסע הנקמה הזה ייגמר – ועכשיו. 'רק אם תפוצץ את הבית של המחבל', הם ענו לי. 'עד אז אנחנו במלחמה'. באותה שעה המחבל שרצח את הרב כבר היה בידינו. אמרתי להם: קיבלתם את המילה שלי, עד למועד קבורת הרב, הבית של המחבל יהיה באוויר. 'אבל איך?', הם שאלו בתדהמה. 'הרי יש הוראה של בג"ץ שאסור לפוצץ 72 שעות, כדי שמשפחת המחבל תוכל לערער'. זו בעיה שלי עניתי להם. אני אתמודד עם זה.

"הלוויה נקבעה לשעה 15:00 באותו יום. ב-14:55 אלוף הפיקוד, מתן וילנאי, עומד לידי בבית הקברות. באותה דקה אני מסמן משהו לקׇשר שלי. הוא זז הצידה ומדבר בקֶשר עם קצין ההנדסה. כעבור רגע – רעש אדיר מחריד את האזור. פטריית עשן מתרוממת באוויר. האלוף שואל אותי מה זה. ואני אומר לו הכל בשליטה, אחרי הלוויה אעדכן.

"ואמנם בהמשך דיווחתי למתן על הסיכום. אמרתי לו שאני מבין שאני עומד להישפט אצלו. הוספתי בחיוך שאני גם מוכן לקבל ריתוק לשבת. האלוף שאל אותי למה לא ביקשתי את רשותו. עניתי לו שאם היה מסרב לי והייתי עושה זאת למרות הכל, הייתי צריך להיענש בחומרה רבה יותר ולעוף מהתפקיד ומהצבא. מצד שני, אם לא היינו מפוצצים את הבית, הדבר היה עולה לנו באותו יום בקורבנות נפש רבים משני הצדדים".

מזכיר קצת את השיקולים וצורת קבלת ההחלטות של אביך עם הטלוויזיה בשבת, אני מעיר לו. "לא בטוח שבאותו רגע זה עבר לי בראש, אבל אין ספק שמה שאבא שלי עשה אז, הותיר בי חותם לכל החיים. זאת לצד מה ששמעתי מהרמטכ"ל מוטה גור בסיום קורס קצינים. 'אתה – הקצין שיוצא מהשער הזה – שרביט הרמטכ"ל נמצא בתרמילך. כי יהיו סיטואציות שתצטרך לקבל החלטה לבד, כשאין מעליך אף אחד'".

סופו של אותו סיפור היה שהאלוף וילנאי הסתפק בנזיפה שנרשמה בתיקו האישי. וגם כשסמיה עמד מאוחר יותר מול שופטי בג"ץ והסביר להם מה היו השיקולים שהכריעו אותו להפר את הנוהל הקבוע, השופטים לא מצאו לנכון להוסיף דבר על החלטת האלוף בנושא זה.

 

תצפית מדהימה מהמרפסת לים הסמוך. סמיה במרפסת ביתו (צילום: דוד חרמץ)

                                                   #  #  #

סמיה זוכר שאביו, שהיה כאמור נגר, ייחל שבנו ילמד מקצוע פרקטי שתמיד יוכל להתפרנס ממנו. מצד שני הוא גם רצה שתנאי העבודה שלו יהיו נוחים. "הכי טוב שתלמד להיות סׇפר", זוכר סמיה את דברי אביו. "ככה תמיד תעבוד בצֶל". אבל לאימא שלו היו תוכניות אחרות.

"המשפט שהיה שגור בפיה", זוכר בנה, "היה: 'אינשאללה, דימא עלי כיף א-זית פוק לפמיא'" (בעזרת אלוהים הֶיה תמיד למעלה, כמו שמן שצף על פני המים). "לא משנה מה – רופא או קצין, אבל הכי בכיר".

ההכוונה של אמו לבכירוּת צבאית יחד עם התרוממות הרוח שלאחר מלחמת ששת-הימים הובילו אותו, עם סיום לימודיו ב-1968, לבקש ללמוד במקום אחד: הפנימייה הצבאית בחיפה. לאחר מבחנים קשים – התקבל.

"תלמידי הפנימייה הצבאית למדו את לימודי התיכון בביה"ס 'הריאלי' בחיפה, שהוא מהתיכונים היוקרתיים בארץ. כך שנאלצתי להיבחן גם שם. זה לא נתפס, שמישהו משכונה כמו זו שאני באתי ממנה יעבור אז את מבחני 'הריאלי'", הוא אומר עם ניצוץ בעיניים ומוסיף: "ולמרות זאת כמה חודשים לאחר מכן החלטתי לעזוב". לדברי סמיה עשה זאת כי לא אהב את הטרטורים שם.

"אני זוכר שאימא לקחה את זה קשה. היא ממש בכתה מרוב צער. בסוף חיבקה אותי, ואמרה: 'טוב, יא-איבני, רק תבטיח לי שתהיה קצין או דוקטור'. אני זוכר שהרגעתי אותה והבטחתי לה שאהיה מפקד בכיר בצבא".

ואז הלך ללמוד באורט נתניה במגמת, כמה לא מפתיע, נגרות. בתום לימודיו התגייס באוגוסט 72' לצנחנים. שם צמח מלוחם למפקד. שנה לפני מלחמת לבנון הראשונה (של"ג) סיים את פו"ם וקיבל בגיל צעיר למדי, 27, פיקוד על גדוד הנח"ל 931.

"במלחמת לבנון הראשונה ב-10 ביוני 82' ביצענו משימת טיהור לטובת כוח שריון וחזרנו רגלית אל הנגמ"שים שהשארנו מאחור. בשעה 11:55 היינו רעבים וצמאים לאחר 10 שעות לחימה ותנועה רגלית, ועדיין רחוקים כמה מאות מטרים מהנגמ"שים שהשארנו כשיצאנו למשימה".

ואז הגיע אחד הרגעים המקוללים והטראגיים ביותר בתולדות צה"ל.

"לפתע ראיתי ארבעה פנטומים. מטוסים שלנו. אי אפשר היה לטעות. גם אי אפשר היה שלא לראות את סמל חיל האוויר מוטבע על הכנפיים שלהם. הם צללו לקראתנו. שיערתי שהם עומדים לנופף לנו לשלום עם הכנפיים, אבל זה לא מה שקרה. הם המשיכו לצלול ושנייה לאחר מכן עשן שחור היתמר. ומיד אחריו צרחות של פצועים. היו אלה לוחמים שלנו שנשארו על הכלים.

"החיילים שהיו איתי מרחק טווח ראייה מהכלים, וביניהם גם הרופא הגדודי שלנו ד"ר חזי לוי (היום פרופ' לוי, מנכ"ל משרד הבריאות; ד"ח), התחילו לרוץ אל עבר הפצועים. צעקתי להם שיעצרו מיד. כי הכרתי את הנוהל של חיל האוויר: לאחר גיחה ראשונה מגיעה גיחה שנייה. מיד צעקתי גם ברשת החטיבתית: 'הפאנטומים שהפציצו עכשיו ליד אגם קרעון פגעו בכוחותינו'".

מפקד האוגדה גיורא לב, מי שלימים יהיה ראש עיריית פתח תקווה, שמע גם הוא את השאגות של סמיה בקשר, וקצין הקישור שלו פעל בערוץ ישיר אל מול חיל האוויר, כדי למנוע את המשך האסון. למרבה המזל הוא הצליח. ועדיין ממדי האסון היו כאלה שהגדירו את מה שקרה כ"תקרית אש כוחותינו החמורה ביותר בתולדות צה"ל": 24 לוחמים נהרגו, 108 נפצעו וכ-30 סבלו, חלקם עד היום, מהלם קרב.

איך קרה אסון כזה? מתחקיר שנערך בצה"ל עלה כי בפאנטום שהוביל את דבוקת המטוסים נוצר ויכוח בין מפקד הדבוקה, הטייס סא"ל דני שאקי, ובין הנווט שלו סרן יוחנן לוקר: לוקר ניסה לשכנע את שאקי שהוא טועה בזיהוי המטרה שניתנה לו. שאקי היסה אותו ודרש ממנו לשתוק ולציית לפקודותיו. לאחר האסון – שאקי, שהיה אמור לקבל את הפיקוד על טייסת כפיר, הוטס לביתו. לוקר המשיך בשירות, עד שהתמנה לבסוף להיות מזכירו הצבאי של ראש הממשלה נתניהו.

                                                     #  #  #

"אלה היו שלוש שעות איומות", חוזר סמיה לזירת האסון. "שעות של פינוי נפגעים. אנשים קטועי רגליים, ידיים. חיפוש חיילים שהתפזרו והתברברו בשטח בשל הלם קרב. איום ונורא. ואז מדברים איתי בקשר מפקד האוגדה גיורא לב והמח"ט נחמן ריבקין  ואומרים לי: 'אתם סיימתם את תפקידכם במלחמה. תחזרו אחורה למטולה, תתארגנו ללוויות ובעיקר תקבלו סיוע של קב"נים (קציני בריאות הנפש)".

אלא שסמיה, כך ממשיכה עדותו, סירב להתפנות. הוא צנחן ובצנחנים הוא למד שכשמישהו נכשל בצניחה, הוא מבצע עד שקיעת החמה של אותו יום צניחה נוספת, כדי שהטראומה של הכישלון לא תשרש בו. "אמרתי לאוגדונר", מוסיף סמיה בחיוך, "שאם הוא שולח אלינו קב"נים זו תהיה הפעם השנייה היום שיהודים יִרו ביהודים, והפעם בכוונה…"

וכך, מתעקש סמיה, בערך מה שקרה. "הגיע טרנספורטר אזרחי כתום לכיוון שלנו. הבנתי שאלה הקב"נים. לקחתי נשק ויריתי באוויר; רק כדי להמחיש שאני פשוט לא מתכוון לשתף עם זה פעולה. הם הסתובבו ונסעו חזרה… כשהמפקדים שלי הבינו שאני רציני, קיבלתי משימה חדשה לאותו יום. אין לי ספק שבזכות ההתעקשות הזו הגדוד שלי לא התפרק. יצא לי לעקוב אחרי גדוד שעבר אסון ומיד אחרי זה התקפל לאחור לצורך שיחות קב"נים וכיוצ"ב. סופו של אותו גדוד שהתפרק.

"שבועיים אחרי המלחמה", ממשיך סמיה, "נערך סיכום ראשון בגׇיס של יאנוש בן-גל וסגנו אהוד ברק. התכנסנו כל המפקדים מרמת מג"דים. כל אוגדונר וכל מח"ט נתן את הסיכום שלו. שלושה מח"טים ציינו אותי לטובה: שמוליק ארד, נחמיה תמרי ונחמן ריפקין. ואז יאנוש אומר: 'אם כולם מדברים שבחים על המג"ד הזה, איך זה שהוא רק רס"ן ולא סא"ל?'. אמרו לו: 'כי הוא צעיר מדי'. אמר יאנוש: 'אין דבר כזה'. ואז הוא קורא לי, לוקח דרגות סא"ל ממעיל דובון של אחד הסא"לים, ושם לי על הכתפיים. אני בהלם. ככה? איפה האישה? איפה ההורים? בהמשך פנו אליי מהגיס ואמרו לי שרוצים גם לתת לי צל"ש על כך, שלמרות האסון שספגנו מאש כוחותינו, לא נשברנו והיינו ערוכים ומוכנים עוד באותו יום למשימה חדשה".

ואז עושה סמיה, עפ"י עדותו, דבר שהוא אולי ראשוני בתולדות צה"ל ואם לא ראשוני – ללא ספק יוצא דופן ברמות: הוא מסרב.

"אמרתי למח"ט שלי שלא מדובר במעשה גבורה אישי שלי. לא קפצתי על רימון ולא סיכנתי את חיי. אמנם שמרתי על הגדוד שלא יתפרק אחרי האסון, אבל כל חיילי הגדוד שלא נשברו והלכו אחריי הם חלק בלתי נפרד מאותו ציון לשבח. ולכן אני מבקש שנקבל צל"ש יחידתי. אלא שאז עוד לא היה דבר כזה. זה התחיל – ככל הנראה בגלל הרעיון שאני זרקתי – רק כמה שנים מאוחר יותר. בתכלס – הגדוד שלי לא קיבל, ואני, כאמור, סירבתי לקבל רק לעצמי".

סגן מפקד הגיס אז היה אהוד ברק. פנינו אליו לבקשת התייחסות בנושא זה. "אני לא ממש זוכר את פרטי המקרה", הוא אמר. אבל מה שאתה מתאר בשמו בהחלט יכול להיות. זה מתאים למה שקרה ומתאים גם לאיש המיוחד הזה".

תגיד, אני שואל את סמיה, ראית פעם משהו דומה לזה אצל אחד מהוריך, שאולי נתן לך השראה להתעקשות, שכל היחידה תקבל צל"ש, גם במחיר ויתור בלתי נתפס לקבלת הצל"ש לעצמך?

"מגיל אפס", הוא עונה, "לימדו אותי הוריי שאני חלק מקבוצה, חלק מקהילה. אימא שלי לא הייתה מכניסה את השבת, לפני ששלחה אותי ואת אחיי עם מנות מזון שהיא בישלה להביא למשפחות מצוקה. למרות שמצבנו הכלכלי היה תמיד על הקשקש. וככה בכל ערב שבת ובכל ערב חג. ייתכן שמשם קיבלתי את החשיבה הזו".

תגובות

להשאיר תגובה